מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה – פרשת בראשית (המשך)

הנה  מ'  פתוחה סוד מלכות בהתפשט אור בינה בתוכה ואז מולכת בתחתונים
וזהו מ"ש דבי  אתקריאת מלך אמר לה הכי הוא ודאי אבל לא אברי בך עלמא בגין
דעלמא אצטריך למלך.  הנה  גזרה  חכמת  המאציל העליון להיות עת וזמן להארת
בינה במלכות בר"ה וי"ה ואז נקראת מלך כי מ' בסוד ארבע ספירות נצח הוד יסוד
מלכות מאירות במלכות מצד  בינה  ול' הם סוד ג' ספירות חג"ת מאירות במלכות
מצד בינה וך' הם סוד שתי ספירות  חכמה  ובינה  שבבינה מאירות במלכות
ובהצטרפות כולם להאיר במלכות תקרא מלך  ואלו  היה  העולם נברא באותיות אלו
שהם סוד התפשטות בינה במלכות יהיו כל הנבראים  במדרגת  מלכים אחר שנבראו
באור פני מלך והעולם צריך למלך למען ייראו ממנו  ושמרו דרך ה' ולפיכך גזרה
חכמתו ית' שלא יברא העולם באור רב כזה המתפשט מאותיות  אלו.  (ע"ג)
והחזירם  (ד"ש ע"ד) למקומם להעלים האור הרב ההוא ולברא העולם  באור מועט
כדי שיהא מורא מלכות שמים עליהם ולא יתגלה אור זה כ"א לעתים ידועים בר"ה
וי"ה כדפרשית:

בההיא  שעתא  נחתת  מן קדמוהי את כ' מעל כרסי יקריה כו'. אחרי שלא
גזרה חכמתו להבראת  העולם  בשלשה  אותיות  אלו  שבמלך שהם מ'ל'ך פשוטה מצד
העלמם ירדה כ' כפופה  מכסא הכבוד כי ך' פשוטה בעונם הזכר וכ' כפופה בעו'
הנקבה וזו כסא לזו. ולזה  הושמה  בכס"א  הכ'  כפופה כי עולם הזכר הוא המלך
היושב על כסא דין שהיא עולם  הנקבה שהוא עולם הבריאה וסוד כס"א כ' שתי
ספירות חכמה בינה ס' ו' קצוות הבנין  מאירין  בבריאה א' מלכות ובהצטרפות
כולם להאיר בבריאה תקרא הבריאה כסא לאצילות  ורצת' שיברא העולם באור הבריאה
בסוד חכמה ובינה שבבריאה שהיא סוד כ' כפופה  שבכסא ואמר שכשירדה כ"פ
להתפשט למטה לשיברא העולם בה אזדעזעו מאתן אלף עלמין  הם סוד חכמה ובינה
כלולה כל אחת מעשר ועשר מעשר עד מאתים אלף ונזדעזעו מפני  ירידתם  למטה  כי
תתמעט הארתם ויתעבה וגם הכסא עצמו נזדעזע לסיבה זו כי ברדתו  למטה  יתמעט
אורו  ויתעבה וכולהו עלמין אזדעזעו למנפל הם שאר העולמות הנמשכין  משש
קצוות שבכסא ואלו אמר בהם למנפל כי יפלו בהתמעט אורם אחר שעקרן מועט משש
קצוות בלבד ובירידתם יהיה אורם מועט מאד. אמר לה קב"ה כ"פ כ"פ מה את עביד
הכא  כו'  הנה  הבריאה היא מצד השמאל מצד החשך כד"א ובורא חשך ושם מקום
הכליה  ולכל  תכלית  הוא חוקר וכמש"ה כרסייה שביבין די נור כו' ולא היה
לעולם תקומה בה ולפיכך לא נברא העולם בה. עאלת את י' אמרה קמיה רבון עלמא
כו':

הנה  חכמה  שבז"א  שירותא  ממאי דאתגלייא הוי ולפיכך נקראת שירותא
והיא היו"ד שבשם  ורצתה  שיתגלה  אורה בתחתונים ושיברא בה העולם והשיבה כי
היא נעלמת מאד ואין  ראוי  שיתגלה  אורה  בתחתונים כי אף בשם בן ארבע לא
היה ראוי שתתגלה בו לרוב העלמה ודי שנגלה בו לבד ואין ראוי לגלותה יותר כי
אין העולם כדאי להשתמש באור  הזה. ואמר ג' ענינים דאנת חקיק בי ואנת רשים
בי וכל רעותא דילי בך סליק לית  אנת יאות לאתעקרא מן שמי. והענין הוא כי
אומרו דאת חקיק בי יורה על חכמה דבז"א  יאנת רשים בי יותר דק כעין רשימא
בעלמא יורה על מוחא דאבא יו"ד דתלייא ממזלא קדישא וכל רעותא דילי בך סליק
כנגד מוחא סתימא אשר שם הרצון העליון ואם תשאל  אחר  שלא  רצה  המאציל
העליון שיברא העולם באותיות מלך שהוא כללות בינה המתפשטת במלכות כדפרשית
איך עלה בדעת שיברא העולם בחכמה שהיא יותר נעלמת ואיך אמרה  קמיה ניחא קמך
למברי בי עלמא. תשובתך היא יש בינה למעלה מחכמה ויש בינה למטה  מחכמה  כי
אימא עלאה היא למעלה מחכמה דז"א ובינה שבז"א היא למטה מחכמה דז"א  ומלך
שאמרנו למעלה שמורה על כללות הבינה (ע"ד) המתפשטת במלכות היא בינה עליונה
שהיא  למעלה  מחכמה  זו  ונעלמת  ממנה  והיא נקראת עלמא דאתי ונתבארו
הדברים. עאלת את ט' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא כו':

הנה  אות ט' ירמוז אל היסוד שהוא תשיעי מלמעלה למטה ונקרא טוב כד"א
אמרו צדיק כי טוב ואמרה שיברא העולם בה שהוא אור היסוד והשיבה כי זה נגנז
לצדיקים לעתיד לבא ואין ראוי שישתמש העולם באור זה וכמ"ש שצפה הקב"ה
במעשיהן של רשעים וגנזו וענין  גניזת  אור  זה פרשתיו למעלה ועוד אני אומר
כי מתחילה היה הזווג תחתון תמידי  כזווג  העליון  ולא היה פוסק והיה אור
יסוד נכנס בנקודת ציון תמיד כמו שזווג  חכמה  ובינה  הוא תמידי דלא מתפרשאן
באחדותא ובחדוותא כן היה זווג ת"ת ומלכות על ידי אור יסוד ולא מתפרשאן
וזהו ענין מ"ש ז"ל שאור שנברא ביום ראשון היה  מאיר מסוף העולם ועד סופו כי
סוף העולם העליון הוא יסוד וסופו הוא מלכות בנקודת  ציון  שבה  ואור  זה
שנברא  ביום  ראשון  הוא חסד עלאה בסוד יהי אור ואתגלייא  בפומא  דאמה שהוא
סוף העולם העליון ואור זה היה מאיר בתמידות לזווג החתן עם הכלה וכאשר צפה
הקב"ה במעשיהן של רשעים שיפגמוהו במעשיהם וח"ו יכניסו קדש בחול ויוציאו
נשמות קדושות לחולין גנזו לצדיקים לעתיד לבא כי אז תהיה אור הלבנה כאור
החמה ויהיה זווג התחתון כעליון תמידי לא יפסק באחדותא בחדוותא אבל עתה
גנזו  כדי  (ד"ש ד"י ע"א) שלא יאיר אלא בעתים מזומנו' בשבתות וי"ט כי אז
הוא הזווג בעה"ז אבל בעה"ב הוא תמידי ודע כי זווג העליון על יסוד זה הוא
נעשה כי  ציס"ע  בין  עולם  זה התחתון בין עולם העליון בסוד הדעת וגנזו
לצדיק וצדק שבעולם  העליון  שהם בעלמא דאתי בזווג חכמה ובינה ומה שהיה מאיר
מעולם התחתון ת"ת  ומלכות  גנזו לצדיק וצדק שבעולם העליון עלמא דאתי כי שם
הזווג תמידי ולא מתפרשן  כנודע ואור יסוד זה הוא סתום בפנימיותו מלגאו
בסוד נשמתו והוא המזווג למעלה  לחכמה  ובינה  על ידי הדעת שהוא גם כן מלגאו
וזהו דהא טובך גניז בגווך וסתים בגווך ונמצא כי ת"ת מלבר על ידי יסוד מלבר
מזדווג במלכות ודעת מלגאו על ידי  יסוד  מלגאו מזווג חכמה ובינה ובו גניז
אור זה כדפרשית. ודע כי נשמת ת"ת היא  הדעת  שהוא  ת"ת  שבבינה  וזהו אם
אין דעת אין בינה ונשמת יסוד הוא יסוד שבבינה  ונשמת  מלכות הוא מלכות
שבבינה וגנז אור זה לצדיקים של עה"ב שהם צדיק וצדק הפנימיים. נשמת צדיק
וצדק החיצונים והדברים עתיקים:

ותו דעל דטובך גניז בגווך יטבעון תרעי דהיכלא הה"ד טבעו בארץ שעריה.
להיות כי לא  היה  הזווג  תמידי  גברו האויבים ונטבעו שערי ההיכל העליון
והם פתחי הרחם העליון  אשר  נטבעו  בהמנע  ממנה  הזווג העליון וענין טביעה
זו לפי הנרא' הוא הכנסם  בעמקי  הקליפות  לסיבת  ריחוק הזווג מהם ולא ששלטו
בהם הקליפות ח"ו כי השערים  לא  שלטו בהם האויבים אלא שנכנסו בעמקי
הקליפות להכניעם בסוד ומלכותו בכל  משלה  כי  כמו  שהאור  העליון נגנז (דף
י"ד ע"א) לשלא יהנו בו הרשעים כן שערים  אלו  מקום  כניסת  אור  העליון
פתחי הרחם טבעו לשלא ישלטו בהם האויבים ובאמת  כי  אין  דעתי  נוחה  לומר
שטביעה זו היא בעמקי הקליפות שאין זה דומה לגניזת  האור העליון ועוד שאין
זה קרוי ארץ כניסתה בעמקי הקליפות והכתוב אומר טבעו  בארץ  לכן  אני אומר
שכשם שהאור העליון של יסוד נגנז בפנימיותו כן מקום כניסת  האור שהוא פתחי
הרחם נטבעו בפנימיות המלכות הנקראת ארץ כד"א ועמך כולם צדיקים  לעולם  ירשו
ארץ  דהיינו עלמא דאתי ואר"ץ מלשון רעוא שהוא רצון והוא פנימיות  המלכות
ויבא  הכתוב  כפשוטו טבעו בארץ גם מ"ש דעל דטובך גניז בגווך יטבעו תרעי
היכלא יבא כפשוטו והאמת יורה דרכו:

ותו  דא'  לקבלך וכד אתחברון כחדא הא חט ועל דא אתוון אילין לא
רשימון בשבטין קדישין  מיד נפקת מקמיה. דע כי האבר הקדוש העליון יש לו שתי
צנורות בתחתון כי מבשרי אחזה אלוה והאחד מזריע זרע קודש והצינור השני דוחה
המותרות ומותרות אלו הם  שור'  הדינים וכמ"ש בס' הכונות בדרוש יפנה ויטול
וגם שם נתבאר שכל זה הוא בז"א  דעשיה  ומוציאן לחוץ ושתי הצנורו' האלו הם
סמוכין זה לזה כי אין ביניהם אלא  כקליפת  השום  וכנגדם  ח'  וט' זה קדש
וזה חול וזמ"ש דהא ח' לקבנך כי הם סמוכין  זה  לזה  ובדבר  מועט אפשר
להתערב קדש בחול ח"ו ולפיכך אין ראוי לברא העולם בבחי' זו:

ודע  כי  בני  חת  מבחינה  זו יצאו מצנור החול והמותרות ולפיכך
נקראים בני חת והצנור הזה ממותרות השבעה מלכים הראשונים שמלכו לפני מלך מלך
לבני ישראל ומתו כולם  וכאשר  יצא המלך השמיני זכר ונקבה כנודע ונתבסם
נדחו מותריהם דרך צינור זה  והם  בני חת ממש ומערת המכפלה לקחוה לחלקם כי
חשבו לבסם הנקבה העליונה על ידי  צינור  זה  ולא יכולו עד בא אברהם שהוא
חסד ואתגלייא בפום אמה דרך הצנור הימני  ואתבסמת  על ידו ודי בזה ולפי ששתי
צנורות אלו סמוכין זה לזה ומתערבין זה  עם  זה לא נרשמו שתי אותיות אלו
בשבטים. המורים על שתי צנורות אלו להורות כי  ממקו'  גבוה  יצאו  מקום שאין
שם קליפות (בש' המצות פ' שמות פ' ויאמרו אם מצאנו  חן דפ"ה) ומותרות
סמוכות להם ואין מגיע שם פגם ולא חטא ולא עון ולא כן מקום זה כי שם מתערבין
לפעמים קדש עם חול ושם מגיע הח"ט אשר הוא בגמטריא טו"ב כי  כאשר  יתגבר
צנור  הימני על השמאלי יקרא טוב וכאשר יתגבר צנור השמאלי על הימני יקרא ח"ט
כי גם את זה לעומת זה עשה ה':

עאלת  את  ז'  אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי נטרין
בניך שבת דכתיב זכור את יום השבת לקדשו אמר לה לא אברי בך עלמא דאנת אית
בך קרבא וחרבא דשננא  ורומחא  דקרבא כגונא. דנון מיד נפקת מקמי'. (ד"ש ע"ב)
הענין הוא כי ז' מורה  על  היות  המלכו' עטרת בעלה בסוד י' על ו' כנודע
וזהו זכור את יום השבת להעלותו  לעולם  הזכר  ולקדשו  להיות  עטרת בעלה
(ע"ב) בצזוד הקדש ובסו' אי"ה הרמוז  בר"ת  א'ת  י'ום  ה'שבת  והנה זכור עם
י"ה בגמטריא רמ"ח מצות עשה עלמא דדכורא  להעלות  את שהיא נקבה בעולם הזכר
וזהו זכור את ולהעלותה עד אבא ואימא בסוד י"ה ובסוד הרמוז בר"ת א'ת י'ום
ה'שבת ותהיה את זאת בסוד זי"ן ובסוד בזאת יבא אהרן כו':

אמר  שמואל  נראה דדריש את מלשון אתים והם כלי זין כדאיתא בפסוק שם
בשמואל א' סי'  י"ג  ואת אתו ואת קרדומו ועוד למחרשות ולאתים ועוד (וכתתו
חרבותם לאתים) ורצתה  שיברא  העולם  באור בחינה זו והשיבה השי"ת כי עם היות
כי זי"ן יורה על היותה עטרת בעלה ושם המנוחה והשבתת הקליפו' כדפרשתי גם כן
יורה על המלחמה ועל כלי  זין חרבא דשננ' ורומחא דקרבא כי בהתגבר הנקבה על
הזכר הוא סוד הדין בסוד ה'  על  ו' ובסוד הוה"י אשר אז הוא דין וחרב ומלחמה
והענין הוא כי כאשר תתגבר על  הזכר והם בחיק אבא ואימא אז הכל רחמים
ומנוחה והשבתת הקליפות וכאשר תתגבר על  הזכר למטה בעולם הבנין אז הוא דין
ומלחמ' וחרב' דשננא וקרבא כו' וכלי זין והכל  כלול  בזי"ן  אם  בצורתה  י'
על ו' ואם בקריאתה כלי זין וכתו' בספר ישן כגונא  דנון  והכונה  על  נון
פשוטה שצורתה כצורת ז' אלא שזו קצרה וזו ארוכה ומורה  על הדין שהיא ממנצפ"ך
סוד ה' גבורות ועם היות כי היא כללא דדכר ונוקבא כנודע  מכל  מקום הוא
מורה התגברות הנקבה על הזכר בסוד י' על ו' והוא"ו ארוכה להורות  על
התפשטות  הדינין  למטה  בסוד הנקבה ולפיכך ן' פשוטה תמיד מורה על הנקבה
כנודע  כמו  להם  להן  אביהם אביהן זה זכר וזה נקבה. ואמנם אומרו קרבא
דחרבא  דשננא  ורומחא  דקרבא כי התגברות הדינין הוא בג' סיבות אם מצד
הגבורות התחתונות  אשר שם המלחמה הן מצד המלכות עצמה שהיא הנק' חרבא דשננא
כנודע. והן מצד  ת"ת  עצמו  שהוא  רומח רמח ו' רמ"ח מצות עשה מצד הו' כי
בהתגברו' הדינין ימשכו  דינין  מהתחתונים ומהעליונים ולפיכך אין ראוי לברא
העולם בבחינה זו כי יגברו הדינין וישחיתו העולם:

עאלת  את ו' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למבר' בי עלמא דאנא את
משמך אמר לה וא"ו אנת וה' די לכון דאתון אתוון דשמי דאתון ברזא דשמי
וחקיקין וגליפין בשמי ולא  אברי בכו עלמא. הכונה היא שיברא העולם בסוד גופא
בלא דרועין כי לז"א שתי בחינות  אם  בחי'  א' בסוד גופא ודרועין טרם הזווג
ואם בחינת גופא לבד סוד ו' בשעת  הזווג  וזהו  סוד  ו'  שבשם בן ארבע. וזו
נעלמת מאד ולא היה ראוי שיברא העולם  בבחינה  זו  ולכן השיבם השי"ת שהן
בשמו ואין ראוי שתתגלה יותר וכן בה' אחרונה  שבשם  כי  הכונה ככלה מקושט'
בשלשה ווין כחדא ה' וכד קבילת דכורא היא ה'.  וכשלא  יש  זיווג היא ד'
כנודע הנה אם כן ו' וה' הם סוד זווג גופא בגופא ואין  ראוי שיתגלה אור זה.
ואמר שלשה דברים דאתון אתוון דשמי דאתון ברזא דשמי וחקיקין  וגליפין  בשמי
כי  יש וא"ו וה' עלאה דתליין במזלא ועליהם אמר דאתון ברזא  בשמי כי הם
פנימיו' השם ונשמה לו. ויש ו' וה' בז"א מלבר גוף לאלו (ע"ג) ועליהם  אמר
דאתון אתוון דשמי ועוד יש ו' וה' בנוקבא דז"א ועליהם אמר וחקיקין וגליפין
בשמי כי בה נתעבה האור ונחקק ונגלף:

עאלת  את  ד'  ואת  ג'  אמרי אוף הכי אמר אוף לון די לכון למהוי דא
עם דא דהא מסכנין  לא  יתבטלון מן עלמא וצריכין לגמול עמהם טיבו דלי"ת איהי
מסכנא גימ"ל גומל  לה  טיבו לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין.
כבר נתבאר כי ד' הוא עד לא קבילת דכורא ואין זווג וזה בזמן (ש' הכונות די"ז
ע"ב דרו' ב' מדרוש ציצית  ע"ח ש' ט"ל פ"א כלל) הגלות שהיא דלה ועניה
וצריכה לגמילות חסדים הנמשך על  ידי היסוד שהוא הקו הפשוט של הגימל ומטה
אליה חסד בסוד אור זרוע לצדיק כי האור  נזרע  בה  וחוזר  וצומח  מבלי שיזרע
על ידי הגנן דלא עייל בה גננא בזמן הגלות  וזהו  סוד ד' וג' כי ו' וה' היא
בהיות ישראל בשלוה וג' וד' בזמן הגלות וזהו  סוד  ד' וג' ואור זה מועט
ואין ראוי שיברא בו העולם ודע (ש' הלקוטי' פ' בשלח  פ'  ויקראו  בית  ישראל
ופ' בהעלותך פ' והוא כזרע גד ופ' עקב פ' ויענך וירעבך) כי ג"ד הוא סוד
הזרע הנופל (ד"ש ע"ג) וצומח מעצמו בזמן הגלות וזהו כי שבע יפול צדיק כי ג"ד
עולה שבע והוא ג"ד שבשבטים ועליו אמרה לאה בג"ד חסר אלף כי מורה על זמן
הבגידה והגלות וחסר אלף המורה על עלמ' דדכור' כנודע והמן מאור זה  נעשה  כי
בא  הטל  העליון עד חקל תפוחין קדישין ומשם חזר וצמח ונעשה מן. וזמ"ש
והמן כזרע ג"ד לבן ואעפ"י שאמר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכן אמרו
בזוהר דאתא מז"א מאתר דאקרי שמים הכונה היא כי נמשך מזרע הזכר העליון כי
הוא  נזרע  מעצמו  וחוזר  וצומח ולפי שבא מן הזרע העליון נקרא מן השמים
ואמנם הזרע  עצמו  ממש  יהיה  בתוספת י' ויקרא גי"ד ולא ג"ד והוא בגמטריא
טו"ב כד"א אמרו צדיק כי טוב:

עאלת  את  ב' אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי מברכאן
לך לעילא ותתא  אמר  לה  קב"ה  הא ודאי בך איברי עלמא ואת תהא שירותא
למברי עלמא. הבית יורה  על המלכות בהיותה נשפעת מאשר למעלה ממנ' ונעשית בית
קיבול להם כעין בית שמשימין  בתוכה  כל הדברי' הצריכים למזונות ופרנסה
ויהיה הבית מלא כל טוב וזה ענין  הברכות לזון ולפרנס עליונים ותחתוני' ואין
בחינצו זו בחי' הזווג העליון כי  היא  פנימית בסוד עונתה וזו חיצונה בסוד
שארה כסותה והנה התחתונים יש להם בחינת  הזווג  כי הם פרים ורבים ונמשך להם
זה מהזווג העליון מש"כ בעליונים כי אינם  פרים  ורבים ואין להם כי אם
מזונות ופרנסה בסוד ברכה ונמצא שבברכה שוין העליונים  והתחתוני'  וזמ"ש
דבי  מברכין לך לעילא ותתא ולפיכך העליוני' אינם אומרים  רק  ברוך  כבוד
ה'  ממקומו שהוא סוד ברכה והתחתונים אומרים ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון בסוד
נקודת ציון אשר שם מקום הזווג כנודע:

והסכים  השי"ת  עמה לברא העולם בבחינה זו אחר שהיא שוה לכל לשמים
ולארץ וזמ"ש ב'  ראשית  ברא  אלהים את ה'שמים ו'את הארץ (ע"ד) ונרמז בפסוק
הזה בר"ת בשו"ה ולכן  אנו אומרים ברוך שאמר והיה העולם כי גם הוא ר"ת בשו"ה
ונברא העולם בסוד אחור  שאין  פריה ורביה ולכן היתה תהו ומכל מקום אח"כ
אתתקנו אפין באפין ונתן לתחתוני'  הזווג  וכמש"ה  לא  טוב היות האדם לבדו
אלא שבתחילה לבד נברא העולם בבחינה  זו  של  ברכה  וזמ"ש ואת תהא שירותא
למברי עלמא כי בתחילה יברא העולם בבחי'  זו  השוה  לכל  לעליונים ולתחתונים
ואח"ך נתן לתחתו' סוד הזווג דאהדרו אפין באפין כנודע:

קיימא  את  א'  לא  עאלת אמר לה קב"ה אלף אל"ף למה לית אנת עאלת
קמאי כשאר כל אתוון  כו'.  באמת נראית שאלה זו ששאל השי"ת לאלף לא ניתנה
ליכתב כי איך תכנס אחר  שניתנה  לב'  המעלה  להבראות בה העולם וכמו שאמרה
היא וקודם לב' לא היתה יכולה  ליכנס  כי  האותיות היו בסדר תשר"ק אבל עם
מ"ש יתורץ כי השי"ת אמר שב' תהיה  שירותא לבד למברי עלמא אבל אח"כ אפשר
שהאותיות יברא בהם עניני העולם כי לא נתמעטו כי אם להיותם שירותא למברי
עלמא לבד ואם כן יצדק לשאול אותה למה לא נכנסה אח"כ כדי שיבראו בה שאר
עניני העולם ובשלמא הראשונים נפסלו מהטעם האמור למעלה  בהם ואפשר שגם
להבראות בהם עניני העולם נפסלו מאותו הטעם אבל האלף שלא נתן בה טעם לפגם
היה לה לכנס ולפיכך שאלה למה לא עאלת תמן שתסתיים שם הבריאה. והשיבה  היא
שכיון שראתה האותיות שנכנסו בלי תועלת כלל לא בשירותא ולא בסופא לפיכך  לא
רצתה ליכנס כי אמרה כי גם היא יש בה טעם לפגם מפני שבאלף יש אריר"ה כמו
שאמרו רז"ל במדרש. ועוד והוא הנכון שאין לאור האלף גילוי לבדה רק על ידי
שאר  האותיות בהתלבשה בהם כי היא לבדה נעלמה מאד ואחר שהם נפסלו אין לה
גילוי כלל וזמ"ש אנא מה אעביד תמן כי אין עוד מציאות לגלוי אורה ותו דהא
יהיבתא לאת בית  נבזבזא  רברבא דא ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב
לעבדוי ולמיהב לאחרא.  הכונה  היא  כי כיון שאי אפשר להתגלות אור האלף כי
אם על ידי התלבשות כדפרישית  ושאר האותיות אי אפשר להם להיות לבוש לאלף
מפני הטעמים הנאמרים בכל אחד  ולא  ישאר  רק  אות  ב' להתלבש בה ונמצא
שכאשר תרצה אות אלף לפעול בעולם תתלבש  באות  ב'  ואות  ב'  היא  עיקר
בבריאת העולם ועתה תיעשה טפלה לאות אלף להתלבש  בה  ונמצא העיקר נעשה טפל
ולא נכון לעשות כן (ד"ש ע"ד) כי מי שהי' לו מעל'.  וניתן  לו  ממשלה רבה
אין נכון להעבירה ממנו ולתתה לאחר ושיהי' זה עבד וטפל  לו  שתתלבש  הא'
באות ב'. אמר לה קב"ה אל"ף אלף אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא  את  תהו'  ריש
לכל אתוון. הכונה לומר לה כי אעפ"י שנברא העולם באות ב' אינה  לבדה  אלא
שהיא  מתלבשת  בכל  האותיו' לפעול פעולתה וזהו פירוש את תהא שירותא  למברי
עלמא לומר שהיא תהיה ההתחלה לבד אבל לא שתהיה לבדה פועלת כי אם על ידי
התלבשותה בשאר האותיות כפי הפעולות הנוגעות לאותיות ומכל מקום לא תאיר אות
ב' לבדה אלא על ידי אור אלף המתעלם בתוכה ומאיר בה וזמ"ש את תהא ריש לכל
(דף  ט"ו  ע"א)  אתוון כי גם בית לא תקבל שפע להאיר בבריאת העולם אלא ע"י
אור אל"ף  המתענם בתוכה ושמא תאמר הרי אמרנו למעלה שהאלף אמרה שאי אפשר לה
להתלבש בשאר  האותיות  מפני  גרעונם וגם לא רצתה להתלבש בב' מפני המוסר
ועתה הרי הב' מתלבשת  בכולם וגם האלף מתלבשת בבית. תשובתך היא כך היתה דעתה
של האלף מתחילה שחשבה  שבבית  לבדה יברא העולם וששאר האותיות פסולין אף
להתלבש בהם ולפיכך לא נכנסה  והשי"ת  הידיעה  שאינו  כך וכדפרשית. נמצא
לפירוש זה שהבית לא נברא בה העולם אלא על ידי אור אלף המתעלם בתוכה ואות ב'
תתלבש לפעמים באות ג' ולפעמים בד'  וכן  שאר האותיות הכל כפי הפעולה אבל
היא לעולם לא תחסר וזהו ענין בריאת העולם באות ב' כי היא צריכה תמיד:

עוד  יש  לומר שאות ב' לעולם בה לבדה נברא העולם בלא אל"ף אבל מ"מ
כאשר תצטרך אות ב' להתלבש בשאר האותיות לבראת איזה דבר לא תתלבש בשום אות
עד שתתלבש באות אל"ף תחילה ואח"כ תתלבש באור הצריכה לאותה הפעולה וז"ש את
תהא ראש לכל אתוון. עוד  אפשר  לפרש הדבר כפשוטו כי אעפ"י שנברא העולם באות
ב' היה להיות האותיות בסדר  תשר"ק והב' קודמת לאל"ף ולפיכך נברא העולם בב'
כי הקרוב קרוב קודם ואחר שיצאו  כי  האותיות  לחוץ חזרה האל"ף להיות ראש
לאותיות בסדר אבג"ד בסוד חותם המתהפך  וזמ"ש  את  תהא ראש לכל אתוון ותקבל
האור העליון בתחילה. ואמר לית בי יחודא אלא בך כי וא"ו הוא סוד היחוד
שמתחבר ת"ת עם מלכות ע"י וא"ו זעירא בסוד האל"ף  שבין שני הווי"ן שהיא
מחברת אותם והאל"ף היא אימא עלאה כד"א אל"ף בינה והיא  מתלבשת  באל"ף  ליחד
שני הווי"ן והאל"ף היא סוד אחד העולה י"ג וכן וא"ו עולה י"ג במלואה וזהו
לית בי יחודא אלא בך:

ואמר  בך  ישרון כל חושבנין וכל עובדין דעלמא הנה אעפ"י שכל שרשי
עניני העה"ז נבראו  באות ב' בתחילה מ"מ הדברים הנמשכין והיוצאין מהם לא
תהיה להם התחלה כי אם  ע"י  אות  אל"ף כי מאורה ימשכו והיא תהיה סיבה
ראשונה להם ומקום החשבונות הוא  במלכות  כד"א עיניך ברכות בחשבון וכן
עובדין דעלמא במלכות הם והאלף סיבה ראשונ'  להם  כי  משם  יפרד כי עד האלף
הוא סוד האחדות ומשם ואילך יפרד למקום הפירוד. ואמר עוד וכל יחודא לא הוי
אלא באת אל"ף הענין הוא כי לא די שבאצילות אין  יחוד אלא בה. וכמ"ש לית בי
יחודא אלא בך אלא גם בבריאה יצירה ועשיה כאשר יתיחדו  חלקי  היצירה  זה
בזה  וכן חלקי העשיה והבריאה וגם כאשר יתיחדו חלקי העשיה  עם  חלקי היצירה
וחלקי היצירה עם חלקי הבריאה וחלקי הבריאה עם האצילות כל  מין  יחוד  מאלו
לא יהיה אלא על ידי אות אל"ף כי האל"ף סוד האחדות בכללי המציאות וזהו וכל
יחודא לא הוי אלא באות אלף ולפי שיקשה לזה כי האותיות ממקום גבוה בבינה
ואיך ירדו למטה ליחד עד סוף המדרגות ועוד כי (ע"ב) השי"ת אמר לאלף כי  כל
החשבונות וכל עובדין דעלמא ממנה יתחילו ואיך אפשר זה אחרי שהיה מאצי'
העליון  ממקום  נעלם  שהוא  בינה וגם שהב' היא ממקום גבוה מבינה ואיך נברא
בה עולם  הבריאה  והיציר'  והעשי'  ולז"א  ועבד  קב"ה  אתוון רברבן עלאין
ואתוון תתאין  זעירין  אלו  מעולם  העליון  בינה  ואלו מעולם התחתון מלכות
וכאשר גזר המאציל  העליון  שיברא  העולם של בריאה בב' נתלבשה הב' של עולם
העליון בב' של עולם  התחתון  ועי"כ  ברא  וזהו  בראשית  ברא  בית בית לרמוז
על ב' ביתין אלו שנתלבשו  זו  בזו  לברא הברי' וזהו ברא וכאשר גזר המאציל
העליון שמאלף יתחילו החש'  ועובדין  דעלמא ושיהיה ע"י כל מין יחוד נתלבשה
האלף של עו' העליון באל' של עו' התחתון ליחד כל העו' בכללו' (ד"ש די"א ע"א)
ולהמציא כל החשבו' ועובדין דעלמא  וזהו  אלהי' את אלף אלף לרמוז על ב'
אלפין אלו שנתלבשו זה בזה לעניני' אלו  וזמ"ש  ובג"כ  בית בית בראשית ברא
אלף אלף אלהים את אתוון מלעילא ואתוון מלתתא  וכולהו  כחדא  הוו  מעלמא
עלא' ומעלמא תתא' והנה בראשי' ירמוז על בינה הנק'  יוצר  בראשית  שממנה
מקור הב' וברא ירמוז על עולם הבריאה וכן אלהים על בינה  כנודע  כי שם שרשה
ואת על שאר העולמות התחתו' כד"א את ה' ויראו את אלהי ישראל כו':

שם  בד"ג  ע"ב והועתק מכתיב' יד הר' הגדול ז"ל וז"ל. בראשית ר'
יודאי אמר מאי בראשית בחכמה דא חכמ' דעלמא קיימא עלה לאעל' גו רזין סתימין
עלאין והכא אגלי' שית  סטרין  רברבין  עלאין  כו'. דע כי יש ב' חכמו' באצי'
אם חכמ' קדומה והוא המוח  הסתום  ואם  מוח'  דז"א  המתחל' לל"ב נתיבות
והיא חכמ' שבז"א והחכמה זו שבז"א  בה  נחקקו  שרשי  הו"ק הנק' עלמא וממנה
מתקיימין וזמ"ש ודא חכמ' דעלמא קימא  עלה  וחכמ'  זו בה מתלבשין ו' קצוות
הללו להכנס ולעלו' למעלה ע"י למקו' המוח  הסתום  כי זולת' לא יוכלו לקבל
האור הרב ההוא רק שהיא מקבל' האור וממנ' מקבלי'  הם  וזמ"ש  לאעלא  גו
רזין  סתימין  עלאין כי כשם שלהשפיע האור צריך התלבשו'  כן לקב' האור צריך
התלב' אלא שלהשפיע האור מתלב' בדבר יות' עב ולקב' האור  יתלבש  בדבר יותר
דק ממנו והיא זאת החכמת שבז"א שעליה עומדין הו' קצוות הנק'  עלמא וממנ'
מתקיימי' וזה כי בה חקוקים וגציפין שרשי הו' קצוו' והם הנק' סטרין  רברבין
עלאין  בסוד  ס' רבוא דעלמא עלאה עלמא דיובלא כנודע והתחתונים נבלעים
בשרשן העליונים לעלו' למעל' ומנהון נפיק כול' בין שאר ספי' הבנין בין ו'
קצוות  דז"א  בין ו' קצוות שבנוקביה כולם משית סטרין רברבין עלאין שבאימא
עלאה  שמתלבשין  בחכמה זו שבז"א יצאו וכמו שפיר' למעלה כי ו' קצוות שבבינה
הם לז"א  חב"ד  חג"ת  ושש  קצוות שבז"א הם לנוקביה חב"ד חג"ת ונמצא כי משש
קצוות שבבינה  שנחקקו  במוחי דז"א נעשו לז"א שש קצוות והם הנקראים נחלים
ומהם גם כן נעשה שש קצוות לנוקביה והם נקראים מקורין כד"א את מקורה הערה
ואפשר לפרש בהפך כי  מקורין  הם  ששה שבז"א מצד החכמה שהיא מקור הכל ונחלין
הם ששה שבנקבה מצד בינה הנקרא נחל כנודע:

(ע"ג) עוד אפשר לי לומר כי נחלין מלמעלה למטה ומקורין מלמטה למעלה
בסוד המקור הנובע מלמטה למעלה בסוד מיין נוקבין ומיין דכורין ואלו הן
השיתין שנבראו מששת ימי  בראשית  שהם  סוד  מיין  נוקבין ו"ק מלמטה למעל'
וזמ"ש דמנהון נפיק כולא דמנהון  אתעבידו  שית  מקורין  ונחלין לאעלא גו ימא
רבה כי כולם נכנסו בה אלו זכרי'  ואלו  נקבו' והיינו בראשית מהכא אתבריאו
כי בראשית משמשת לשתים אם לו' ברא  שית  ואם  לומר  שבחכמה  נבראו הנקראת
ראשית וכולן לצור' המלכות כד"א ה' בחכמה  יסד  ארץ ואפשר שזהו שאמר למעלה
כי חכמה דעלמא קיימא עלה כי היא החכמה שבז"א  שעליה  עומדת  ומתקיימת
המלכות  הנקראת עלמא כנודע והיא ימא רבא וכמו שכתבנו שה' בחכמה יסד ארץ
ואלו היסודות הם שית מקורי' ונחלין הנכנסין בה מיין דכורין ומיין נוקבין
כדפרישית. מאן ברא לון ההוא דלא אדכר ההוא סתים דנא ידיע הכונה  היא  כי
המוח שבז"א נחקקו בו שרשי השש קצוות ועל ידי מי נחקקו על ידי המוח  הסתום
העליון  שהיא  החכמה  הקדומה וזמ"ש ההוא סתים דלא ידיע ולא נזכר בכתו' מי
הוא הבורא אלא ברא שית לבד ולא אמר מי הוא לרוב העלמו:

שם בדף ג' ע"ב שורה י"א וז"ל והועתק גם מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה:

בראשית  ר'  חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא כד מטו לחד בי חקל אמר
ליה ר' חייא לר' יוסי הא דאמריתו ברא שית ודאי הכי הוא בגין דשית יומין
עצאין גבי אורייתא ולא  יתיר  אחרנין  סתימין אינון. הכונה היא כי למעלה
אמר כי בראשית היא חכמה שבז"א  שבה  נחקקו  השש קצוות דבינה ולא הג'
עליונות כי נעלמו ממנה מאד וזמ"ש בגין  דשית  יומין עלאין גבי אורייתא ולא
יתיר כי בז"א שהוא אורייתא נכנסו שש קצוות עליונות שבבינה אימא עלאה ולא
יתיר כדפרישית לעיל כי ג' עליונו' שבבינה נעלמו  מאד  ולא נתלבשו בז"א כי
לא היה יכול לקבל האור הרב ההוא ולפיכך נסתמו ממנו.  וזמ"ש  אחרנין סתימין
(ד"ש ע"ב) אינון. אבל חמינן גו סטרי בראשית דאמר הכי כו'. לפי שהם פירשו
מלת בראשית על שש קצוות הנחקקות תוך חכמה שבז"א האמנם התם  גו  סטרי
בראשית  מפרש  לה בדע' עליון דמיחד לאו"א ומזווג לון ואמר הכי גליפו  אגליף
שנחקק  ונשרש ונתגלה בכל חלקיו ובו' קצוותיו ההוא סתימאה קדישא שהוא
אימא  עלאה  בתוך  מעוי של אחד נעלם וטמון שהוא המוח הסתום שנתגל' ממנו
נקודה  שהוא  יו"ד  וזהו דנקיד בנקודה וההיא נקוד' נעוצה בו ולא תפרד ממנו
כי הוא נעוץ בה והיא נעוצה בו וזמ"ש בנקודה דנעוץ כו' ועוד כי הנקוד' ההיא
נעוצה חד  טמירא  מלמעלה  למטה  עד סוף הבנין כי כולם בחכמה עשית וז"ש
דנקיד בנקודה דנעיץ ואחד טמירא והוא הנכון. והענין הוא כי אימא עלאה נחקקה
תחילה בתוך הדעת שבחד  טמירא  כי  מעוי  הם סוד הדעת שהוא מלגאו דמליין
לאדרין ואכסדראין כד"א ובדעת  חדרים ימלאון ושם נחקקה ונתגלית אימא עלאה
גילוי ניכר כי שם נשרשה בכל חלקיה  וקצוותיה וז"ש אם אין דעת אין בינה כי
בינה שהיא אימא עלאה בדעת עליון שבחכמ'  הקדומ'  (ע"ד)  נשרשה ונחקקה
ונתגלית. ודע כי בחכמה הקדומ' היתה בינה כלולה  בתוכה  והיא  והחכמה הקדומה
הכל דבר אחד זו בתוך זו ולז"א גו מעוי תוך דעת  תחתון  שבחכמה  הקדומה
ואח"כ ברדתה למטה נבדלו ונמצאו שנים חכמה אב בינה א"ס  כנז'  באדרא זוטא
בדף ר"ץ ע"א והם אבא ואימא ואח"כ ירדו עו' ונעשו' תרין מוחין  דזעיר  אפין
חד מוחא דאתפלג לל"ב שבילין וחד מוחא דאתפלג לחמשין תרעין כנז'  באדרא רבא
וזוטא וכמו שבז"א היא בינה מחוצה לה דעת היא מלגאו ודעת מלבר כן  בחכמה
הקדומה  אתגליפת  בינה  גו  מיעוי  בתוך הדעת היא מלגאו והוא מלבר כדפרשית.
וז"ש  ההוא  גליפו  אגליף וטמיר ביה כו' ומ"מ לא נתגלית בינה בחכמה
הקדומה למעלה אצל המוח בדעת עליון שבה אלא למטה בדעת תחתון שבחכמה הקדומה
סוד מיעוי  שהוא  הדעת  ו'  קצוות הנקרא נשמ' ת"ת שבחכמה הקדומה והבן כל זה
וכאשר יצתה אימא עלאה בינה לחוץ יצתה מתלבשת בסוד המעיים העליונים ונגנזה
בתוך הדעת שבאבא  שהוא  המפתח  דאבא  ואימא  לא  מתפרשן דא מן דא ומשם ירדה
לבינה שבז"א ונתלבש'  בדעת  שבה.  והנה המעי' העליונים הם הם דעת שבאבא
והם הם דעת שבבינה ובז"א  כי  משם  נמשכו  כל הדעות. ההוא גליפו אגליף
וטמיר ביה כמאן דגניז כלא תחות  מפתחא  חדא  כו'  הענין הוא כי עם היות
שאימא עלאה נחקקה בתוך הדעת מ"מ נגנזה  בו  ונעשה  מלבוש לה ונתעלמה בתוך
הדעת לרדת למטה וז"ש וטמיר ביה כמאן דגניז  כלא  תחות מפתחא חדא כי הדעת
הוא המפתח ששם נחקקה הבינה ואין לה גילוי כי  אם  על ידו כמפתח שעל ידו
נפתח הפתח ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח ואימא עלאה  זו  יצתה  ונגנזה  על
ידי  הדעת שבאבא בתוך בינה שבז"א וזהו גניז כולא בהיכלא חדא שהיא בינה
דז"א:

א"ש  מכאן  נראה  שמפתחא חדא הוא הדעת ולק' בפירוש האדרא בדף ע"ב
שורה א' כתב באופן  אחר  וז"ל  אתא מפתחא דכליל שית הוא הז"א הכולל שית
סטרא כו' וצ"ע. הן אמת כי ז"א הוא בחינת הדעת וסוגר למעלה וסוגר למטה וזה
וזה אמת כנלע"ד:

אמר  הכותב כאן מצאתי הנייר קרוע ואכתוב התיבות שיכולתי להעתיק וז"ל
ועוד אני אומר  והוא  הנכון  כי  אימא  עלאה  נחקקה בכל חלקיה בדעת שבחכמה
קדומה ואע"ג שנחקקה  בכל  חלקים  וכל שרשיה שם לא נתגלה כלל שרש מחלקיה כל
חלק היו נחקקין היו  נגנזים  ונטמנים  בעצמות  וז"ש  ההוא  גליפו אגליף
וטמיר ביה בתוך הבינה העליו'  בסוד  הדעת  הנקרא  מפתחא  עד כאן ואע"ג
דכולא גניז בההוא היכלא עקרא דכולא  כו'  ירצה  שאעפ"י  שנגנזה  בינה
עליונה  בתוך בינה דז"א הנקרא היכלא כדפרשית  מ"מ  עיקר  הכל  תלוי  במפתח
שהוא סוד הדעת כי כאשר ישפיע דעת עליון באימא  עלאה  בסוד  דעת  שבאבא  גם
אימא תתאה שהיא בינה דז"א תאיר מהאור ההוא ויתגלה  אור  אימא  עלאה שבתוכה
על ידי הדעת שבה המשפיע ומגלה האור ההוא. ואם דעת  עליון  לא  ישפיע באימא
עלאה על ידי הדעת שבאבא גם אז לא יאיר אימא תתאה ונעלמה  (דף ט"ז ע"א)
מעיני כל חי והיתה סוגרת ומסוגרת ונמצא שהדעת הוא הסוגר והוא הפותח בהשפיעו
ובהסתלקות השפע בההוא היכלא אית ביה גניזין סתימין סגיאין אילין  על
אילין  (ד"ש  ע"ג)  והדעת כו' עתה בא לפ' כיצד המפתח הזה שהוא דע' שבאבא
סוגר ופותח ואמר שבבינ' דז"א יש בה כל שרשי האצילות שלמט' ממנה כי היא אם
הבני'  וממנה  יצאו וכולם בה זה למעלה מזה כאלו תאמר בספירות הבנין מלכות
ולמעלה  ממנה יסוד ולמעל' ממנו הוד כו' ולמעלה ממנו חסד וזמ"ש אילין על
אילין כי  שרשי הנאצלים בה בסדר מדרגתם ומשרשי הבנין הנגנזי' ונסתמין בתוכה
נעשו לה שערים  עובד סתימו והם חמשים שערי בינה כי כל אחת משבעה ספירות
הבנין נעשו לה שבע  שערים  שבעה  פעמים שבעה הם תשע' וארבעים ושער החמשים
הוא הכולל את כולם וכאשר שערים אלו נחקקו לארבע רוחות מזרח מערב צפון דרום
מזרח ת"ת עם ו' שערים דרום חסד ועמו נצח שהוא ענף חסד כנודע עם י"ד שערים
צפון גבורה ועמו הוד שהוא ענף  גבורה  עם  י"ד שערים מערב מלכות עם יסוד עם
י"ד שערים הרי מ"ט וזה עולה עפ"י  הספרי'  שגורסין ואינון מ"ט ונשאר שער
החמשי' שהוא נעלם מאד ואינו נכנס בצד מארבע צדדין אלו וזמ"ש חד תרעא לית
ליה סטרא לא ידיע אי הוא לעילא אי הוא לתתא  כי אין ידוע אם שער החמשי' הוא
כללותם שמקיבוץ כולם נעשה שער זה ואם כן הוא  לתתא  מכול' או הוא כללותם
שבו היו כולם וממנו יצאו וא"כ הוא לעילא וא"כ אין  ידוע  אם  הוא כללותם
למעלה או למטה ושער זה נעלם ממרע"ה וכמש"ה ותחסרהו מעט  מאלהים  וזהו נתיב
לא ידעו עיט דלא אתידע לעילא ותתא כנז' בזוהר במקומות רבים  וזהו  סוד
הדעת  דנחית מאבא כדמות ברית קדש עליון דעייל ונפיק בה והוא לעילא  והוא
לתתא בסוד יוסף ובנימין במלכות למטה ולמטה נודע אימתי הוא לעילא בסוד יוסף
הצדיק ואימתי הוא למטה בסוד בנימין הצדיק אבל למעלה בבינה לא אתידע אימתי
הוא  לעילא ואימתי הוא לתתא כדפרישית ובג"כ הוא סתים כי הוא מאבא עלאה
ועייל ונפיק בה דוגמת יוסף הצדיק ברחל שעם היותו מעולם הזכר אות ברית קדש
היה לה  לבן  למלכות לתתא וחמר גו אינון תרעין אית מנעולא חדא וחד אתר דקיק
לאעלא ההוא  מפתחא ביה כו' רצה גו אינון תרעין שהם מ"ט שערים יש מנעול אחד
והוא סוד יסוד שבה שהוא נקודת ציון שבבינה דז"א וחד את' דקיק הוא הרחם
ופתח שבו והמפתח הוא  היסוד  הפותח  ועושה אותה כלי כי עד עתה היה פתחה
סתום וזמ"ש ולא אתרשים אלא ברשימו דההוא מפתח' כי הוא העושה אותה כלי
ופותחה ומבשרנו נחזה אלוה וכמו שיסוד  תחתון  כולל  שית כד"ת שוקיו עמודי
שש דכליל שית בקרטופא כחדא כי יסוד עליון  כליל  שית תרעין ולפיכך נקרא ברא
שית על רזא דנא אמר בראשית ברא אלהים ונמצא  לפי  זה שבינה עליונה היא
מתלבשת ונגלית בדעת תחתון שבחכמה קדומה שהוא דעת עליון שבאבא ומשם ירדה
לבינה דבז"א בסוד דעת שבבינה שבז"א:

ודע  כי  אבא  ואימא  התחילו  מחסד שבחכמה קדומה דאריך וחג"ת שבחכמה
קדומה הם (ע"ב)  לאבא ואימא חב"ד הרי שת"ת שבחכמה קדומה נשמה לדעת שבאבא
ואימא ונתלבשה בינה עליונה דאריך בתוך הדעת תחתון דחכמה קדומה והדעת בתוך
הת"ת שבחכמה קדומה והת"ת  בתוך הדעת העליון שבאבא ואימא ומשם ירדה לדעת
שבבי' שבז"א כי ז"א מחסד שבאבא  התחיל וחג"ת שבאבא הם חב"ד שבז"א והנה נה"י
שבחכמה קדומה נתלבשו בחג"ת שבאב'  וחג"ת שבאב' נתלבשו בחב"ד דז"א נמצא
שדע' שבז"א הוא יסוד שבחכמ' קדומה מתלבש  בת"ת שבאבא ובינה עליונה בתוך דעת
תחתון דחכמה קדומה. ודעת תחתון בתוך יסוד  זה  ויסוד  זה  בת"ת שבאבא ות"ת
שבאבא בדעת שבז"א ונמצא כי בינה מתגלית בדעת  שבחכמה  הקדומ' התחתון ובדעת
עליון שבאבא ובדעת עליון שבז"א וכל גילוי' בתוך  הדעת  כי  אין  לה גילוי
אלא ע"י הדעת כמ"ש אם אין דעת אין בינה אם אין בינה  אין  דעת והוא המפתח
למעלה ולמטה כי מלמעלה ירדה לבינה שבז"א אימא עלאה ונתלבש'  בה  בסוד  הדעת
שבה ובינה זו היא הנקראת היכלא ובתוך היכלא נגנזו כל חלקיה  ומציאותיה ון'
שערי בינה זו שבז"א סובבין לה והיא מתעלמת שם ולא נתפשט אורה  לחוץ
להוציא  שש קצוות של ז"א לחוץ והיה העולם תהו עד אשר נכנס בה סוד הדעת
דכליל שית תרעין בסוד הרחם שבה מקום המנעול והוציא שש קצוות ז"א לחוץ על
ידי  הדעת  דכליל  שית תרעין וזה נקרא בראשית כשאינו נכנס בה כדי לפותחה.
אלא שכולם  השש  קצוות  סתומים  בתוכו  ובתוכה סגיר ולא פתיח. והענין הוא
כי מיין נוקבין  דילה  (ד"ש  ע"ד)  הם שש קצוות דנוקב' דז"א ומיין דכורין
דילי' הם שש קצוות  דז"א  ולפיכך ההוא מפתחא כליל שית תרעין וכל עוד שאין
מיין דכורין אין מיין  נוקבין ונמצא שהדעת סיבת הכל והוא המפתח שמא תאמר
הרי אמרני למעלה ששער החמישים הוא נתיב לא ידעו עיט והוא סוד הדעת כדפרישית
ואיך אנו אומרים שהמפתח הוא סוד הדעת:

דע  כי  יש  דעת  למעלה מדעת כי אל דעות ה' ושער החמישים הוא סוד
הדעת שבבינה שבז"א  שהוא  מוחא דאתפלג לחמשין תרעין הנז' באדרא רבא וכאשר
לא היה זווג היה דעת  שבאבא שהוא יסוד שבחכמה קדומה נגנז בתוך ת"ת שבאבא
ות"ת שבאבא גנוז בתוך דעת  שבז"א ובינה עלאה שהיא אימא עלאה גנוזה בכל
חלקיה תוך היכל זה שהוא בינה שבז"א  והיה  העולם  תהו.  וכאשר  רצה המאציל
העליון למיעבד תולדין יצא היסוד דחכמה  קדומה  מתוך  הדעת  שבאבא  מתוך
ת"ת שבאבא מתוך דעת עליון שבז"א ופתח המנעול  שהוא הרחם שהוא בבינה דז"א
ומשם נכנס לתוך הדעת שבה שער החמשים. ומשם לבינה  עליונה  שהיא  אימא  עלאה
המתלבשת בסוד המעיים העליונים שבחכמה הקדומה להוציא  ו"ק  ולהולידם  למעבד
שמוש  ולמעבד תולדין ומברא נעשה אבר שהוא יסוד שבחכמה הקדומה ונקרא חסד
עלאה וגם אימא עלאה נתגלית נקודת ציון שבה והוא נקר' מ"י  ונתגלית  מתוך
בינה שבז"א משער החמשי' ומיסוד שבה ומתוך המעיים העליונים המתלבשת  בהם
ונבקעו כולם כד"א בדעתו תהומות נבקעו בין למעלה בין למטה ולהיות כי  יסוד
זה עובר דרך היסוד שבה. (ע"ג) ודרך שער החמשים ודרך המעיי' העליונים ודרך
נקודת  ציון  שבאימא  עלאה  ושער החמשים ממוצע בינתים ולא אתידע אם הוא
לעילא נכלל במעים העליונים או לתתא נכלל במנעול שהוא הרחם ולפיכך לא אתידע
אם הוא לעילא או לתתא. אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן לשימושא ולמעבד
תולדין כד אתא אברהם דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ותנינן באברהם
כו':

דע  כי  עד  אשר  לא  חזרו זכר ונקבה פנים בפנים ולא נגלה ונעשה
בחינת אצילות היסוד  לא  נתגלה  גם  כן מציאות הדעת העליון אשר בין אבא
ואימא ולכן לא נזכר הדעת  בכלל  הי"ס. וזהו סוד ענין גילוי אבר דאברהם הנז'
כאן וזמ"ש כד האי אבר אתרשים  במילת  ברא כדין רשים סתימא לגלאה רשימו
אחרא לשמיה וליקריה ודא איהו מ"י כו':

(המשך במסמך הבא):

אין תגובות »

Leave a Reply