מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה – פרשת בראשית (המשך)
ורישא כתר והנה מן העשר דבינה יצאו קול ודיבור לחוץ שהם ת"ת ומלכות כי
היא אם הבנים אמנם מעשר דחכמה לא נתגלה דבר כי הכל מחשבה לבד והכל סתים
וכאשר יכוין האדם בביטוי שפתיו לגלות אור עשר דבינה למטה ולהמשיכם ממלכות
עליונה שבבינה שהיא פה אל מלכות תחתונה אין ספק שיאירו אור גדול שבעה
הנרות והרי הוא מוסיף כח בעליונים כי כמו שהוא מוציא קול ודיבור על ידי
עשר שבפה כן יתעוררו עוד עשר שבפה עליונה להוציא קול ודיבור עליון מחודש
באור נפלא ויאירו בשבעה הנרות ויחליפו כח באור גדול ונפלא והנה להיות כי
אימא עלאה גם היא אתתרכת בחרבן בית קדשינו לפיכך נסתמו שערי תפלה
הנמשכין מן הפה שהיא אימא עלאה כיון דאתתרכת ושערי תפלה הם השפתים נצח
והוד שבבינה. וי"ה נסתלקה ונשארה אל"ם יונת אלם. ואמנם נצח הוד שבחכמה הם
שערי דמעה ולז"א רב המנונא סבא ע"ה לבעל החוטם אני מתפלל שהם עשר
שבחכמה אשר סופם החוטם כי הם לא ננעלו וכאשר יוריד האדם דמעות ויתכוין
למתק הדינין הנה החכמה העליונה שהיא ימא רבא תמתקם ומתבסמים ביממא רבא
כנו' ותרין דמעין הם שרש הדינין ושרש הקליפות אשר שרשם בחכמה בנצח
והוד שבה ויתבסמו ויתמתקו ואין שטן ואין פגע רע והרחמים מתרבין והחוטם
העליון מחזיר הדברים אל שרשם בסוד וירח ושם מתמתקין ולפיכך שערי דמעה
לא ננעלו כי עולין לעשר שבחכמה. והעשר שבחכמה ממתקין הדינין ונחתין תרין
דמעין שבנצח והוד שבה למתק הדינין והקליפות ואם תשאל ואיך אפשר והרי אני
רואה כי הדמעות הולכין לאיבוד באדם התחתון ומבשרי אחזה אלוה באדם
העליון ואיך יורדים לים הגדול שהוא חכמה ואני רואה אותם יורדין למטה מן
החכמה דע כי זה בסוד עשר שמלמטה למעלה בסוד א' יו"ד בראש ויוד בסוף ובסוד
יאהדונהי יוד (ע"ג) בראש יו"ד בסוף עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה
ושני דמעות אלו יורדין לחכמה תחתונה שבעשר שמלמטה למעלה (נ"א שמלמעלה
למטה) ושם מתמתקין ומתבסמים והוא הוא ימא רבא חכמה שבעשר שמלמטה למעלה כי
שם שרש הדינין והקלי' בסוד הדין מלמטה למעלה נוקבא כנודע ומתחברין אלו
החכמות שם על ידי תרין דמעין אלו שהם תעלומות חכמה עלאה דתחות כתרא
עלאה בסוד מלמעלה למטה כי שם גם כן שרש הדינין והקליפות בדקות רב
והעלם גדול ולפיכך נקראים תעלומות חכמה ויורדין אל חכמה תתאה ותחות
כתרא תתאה בסוד ממטה למעלה ומתבסמין זה בזה נצח והוד שבחכמה עליונה בנצח
והוד שבחכמה תחתונה והנה הוצרכה המלכות לשתקרא אלהים לשתי בחינות אלו
ראשונה הדמעות להשבית הקליפות והדינין מצד החכמ' כדפרישית ולהסיר ה'
ולהכניס י' מצד החכמה והשנית להמשיך לה שש קצוות של בינה על ידי הזכיר'
בפה הרומז לבינה כדפרישית ודי בזה. ודע כי קין והבל הם הם תרין
דמעין דנחתו לתתא במלכות קין שרש הקליפות והבל שרש הדינין והבל (ד"ש
ע"ד) אתבסם בשקועא דימא רבא והוא חכמה תחתונה דמבסמא דמעין עלאין אבל
קין למטה דינא תקיפא שקעיה בנוקבא דתהומא רבא ולא אתבסם כלל ושני נקבי
החוטם הם מקום לשני שרשי' אלו כי כולן נמצאין במלכות בין למעלה בין
למטה וכאשר יתקנו התחתוני' עניניהם ותריח ריח תפוחין קדישין נצח והוד
ממקום הקדש נתבסמו כולן והשני נקבים יהיו רחמים ולהיות כי סוד (נ"ל כי
הוד) שרש הקליפות בחרבן הבית אשר בו משלו הקליפות נאמר והודי נהפך עלי
למשחית כל היום דוה והנה אף וחימה בשני נקבי החוטם אף מקום הדינין וחימה
מקו' הקלי' והם הם קין והבל וקין הרג להבל ואמר לית דין ולית דיין וכנגד זה
משה הרג לחימה ונטל הקליפות ממקו' הקדש שהרי משה הוא הבל כנודע ולפיכך
נאמר עליו כשקראתו משה כי מן המים משיתיהו כי המים הרו וילדו אפילה ודי
עתה בזה כי עוד אאריך בזה בע"ה:
אמר ר' אלעזר שתיקא דילי בנא מקדשא לעינא ובנא מקדשא לתתא כו' ירצה
בנא מקדשא לעילא היא בינה מקדש עליון בהתלבשה בת"ת בשש קצוותיו ובנא
מקדשא לתתא מקדש תחתון מלכות בהדמותה לבינה להקרא אלהים כגוונא דילה וכל
זה על ידי שתיקת ר' אלעזר ואמנם מ"ש בה ר' אלעזר היה במקדש תחתון הנקרא סלע
כנודע. והכונה היא כי דברי תורה כאשר יוצאין מפי האדם האומרם ובפרט
אם הוא אדם רשום ונשמתו מן האצי' הנה דבריו יעשו רושם למעלה כפי חשיבות
נשמתו ויתקנו האצילות העליון ויעשו שלום בפמליא של מעלה שהיא בינה
ובפמליא של מטה והיא מלכו' וכפי הדברים הנאמרים יתקנו למעלה אם שמים
חדשי' ואם ארצות (נ"א כפי שורש לימוד) כמ"ש רשב"י לקמן כי אם דבריו
בסודו' העליונים ובאצילות הקדוש הנה יתקן באצילות במדה אשר דבר בה להכין
אותה ולסעדה כי לפי שדבר בהן ר"ש בבינה ובמלכו' נבראו ונתקנו שתי העולמות
בינה ומלכות וזה ברור ומזה נקיש לשאר דברי תורה:
(ע"ד) אמר ר' שמעון מכאן ולהלאה שלימו דקרא דכתיב המוציא במספר
צבאם תרין דרגין אינון דאצטריך למהוי רשים כל חד מנייהו כו' הנה ב'
מדרגו' אלו ראש הבנין העליון וסופו העליון להשפיע והתחתון לקבל העליון
נעלם והתחתון נגלה העליון נשמה לבנין והשני נשמה למה שלמטה ממנו וזהו דא
עלאה ודא תתאה ושניהם רשומים ומפורסמים זה בעליונים וזה בתחתונים וזה
נרשם בעליונים להעלימו וזה נרשם בהם לגילויו כי זה עלמא דאתגלייא וזה עלמא
דאכסייא כנודע והנה בכל מקום שיש ה' יתירה לפעמים יורה על ה' עלאה
ולפעמים יורה על ה' תתאה והנה המוציא במספר הוא על ה' עלא' שאין כמוהו כי
הוא מחיה את כולם והוא המוציאם במספר כי בבינה נכללים השש קצוות כללות רב
עד שעולים לס' רבוון וז"ש במספר שתין ריבוא אינון דקיימין כחדא כי כולם
עומדין בבינה בהעלם גדול והוא מוציאם למטה למינם באצילות ובבריא' וביציר'
ובעשיה והם נמשכין מהעליונים ונקראים צבאם כי מכחם נמשכים למטה ולזה
אמר ואפיקו חיילין לזיניהו דלית לון חושבנא. לכולם בין אינון שיתין בין
כל חיילין דלהון בשם יקרא מאי בשם יקרא כו':
דע כי אחר האצילות צריכין הנאצלים קיום והעמדה שיעמדו תמיד באותו
השפע והאור ולא יסתלק מהם לעולם וזהו ענין קריאת שם בכל מקום וכמ"ש
למטה אדכרנא שמי לאתקיימא ואמר ר"ש כי אין הכונה כאן לקרות להם שם אחר צאתם
לחוץ להעמידם וז"ש לאו הכי אלא על עיקר יציאתם דבזמנא דדרגא דא לא
סליק לעילא ואיקרי מ"י לא אפיק טמירין לזניהו אע"ג דהוו טמירין ביה כי
הנה כל עוד שלא נבראו שש קצוות הת"ת להתעלם בהם כדפרישית לעיל לא יצאו שש
קצוות הבינה לחוץ כי לא היה אפשר להשיגם מרוב העלמם וז"ש לא אוליד ולא
אפיק טמירין לזניהו והנה אמר שני דברים לא אוליד ולא אפיק. כי אוליד הם
ד"ו פרצופין ת"ת ומלכות מלכות כלולה בת"ת ואפיק טמירין לזניהו הם ו"ק
הבינה המתענמין בשש קצוות הת"ת. ואל יקשה בעיניך כי לפי מה שכתבנו ברא
אלה הם שש קצוות הת"ת ואוליד הוא גם כן ת"ת ומלכות אם כן תרתי למה לי כי
הענין עמוק מאד ומתבאר עם מה שכתבנו למעלה כי אימא עלאה האצילה שש קצוות
הת"ת להתעלם בהם וזהו מי ברא אלה ואלו היו טמוני' בה בהעלם גדול בסוד ו'
שבתוך ה' עלאה והוא"ו שבתוך הה' אין לו ראש כי לא היו לו רק ששה קצוות
וכאשר עלתה הבינה לחכמה לקבל ממנה אור בסוד העיבור נתעברה בשש קצוות אלו
והמשיכ' להם אור מן החכמ' ונעשו' החג"ת חב"ד (ד"ש ד"ח ע"א) והנה"י נעשו
חג"ת וחב"ד הם ראש הוא"ו ולפי' הוא"ו שבשם יש לה ראש כי כאשר הוליד'
אותו נעש' באופן אחר והגדיל ע"כ ירים ראש ובתוכם נתעלמו ו"ק הבינה.
וזהו פירוש דבזמנא דדרגא דא לא סליק לעילא לחכמה להגדיל אור שש קצוות אלו
ולעשותן חב"ד חג"ת והם הם ז"א:
והנה שש קצוות אלו מתחילה הם משך הזרע משך הואו היורד מחכמה
ונתעברה הבינה (דף י"א ע"א) ואשתהו בגווה תריסר ירחי עד שנעשו שנים
עשר חסד כלול מחכמה וגבורה מבינה ות"ת מדעת ונצח מחסד והיד מגבורה
ויסוד מת"ת ולפיכך הוצרכו לעמו' שנים עשר חדש וזהו ויתעבר ה' בי בי
דייקא בגמטרי' י"ב והם י"ב גבולי אלכסון והם שנים עשר צירופי שם בן ארבע
ויצאו לחוץ בסוד ו' שבשם ולפיכך אי אפשר להזכיר ו' אם לא בו' אחרת עמה
ואחר שיצאו ממנה נתלבש' בהם שש קצוותיה בשש קצוות אלו ואם לא היה
שנבראו ו"ק אלו שהם הוא"ו משך הזרע לא היה אפשר להוליד ולהתעלם בהם כי
בהם עצמם נתעברה והולידתם ואח"כ נתעלמה בהם ומיד שנבראו שש קצוות אלו
שהם אלה נקראו אלהים ונתעברה בהם והולידתם והוציאתם בשלמות יותר ממה
שהיו כי הגדילו כדפרישית ואלו הם הנטיעות שהיו כקרני חגבים והגדילו בי"ב
ירחי וזהו אפיק לון בשלימו ולפיכך הוה עובדא דאשתהי תריסר ירחי ואכשר רבה
תוספאה דוגמת האדם העליון. ולפיכך אל"ה למעלה ממ"י להורות על סוד העיבור
שנתעברה בהם ונכנסו לתוכה כדפרישית ויצאו לחוץ בשלמו' כדפרישי' הנה אם כן
אין שם זה לא לס' ריבוא ולא לחיילין דלהון לקיימם אחר צאתם אלא שם זה
לבינה להאציל האצילות ולהוליד ולהוציא טמירין כדפרישית כי בלתי שם זה לא
היה לה אפשרות להוליד ולאפקא טמירין וזהו בשם יקרא בההוא שם דיליה דאיהו
אלהים קרא ואפיק כל זינא בין באצילות בין בבריאה בין ביצירה בין בעשיה
לאתקיימא בשלמות זה כי על ידי שם זה נתקיימו גם כן אחר צאתם ולא חסרו מס'
ריבוא אפילו אחד כדאמרינן לקמן איש לא נעדר והכל על ידי שם אלהים
שבבינה ולפי שזה נרא' קצת דוחק שמפשט הכתוב שאומר לכולם בשם יקרא נראה שהשם
הוא להם ולא לבינה לז"א כגוונא דא ראה קראתי בשם בצלאל שאין שם זה חוזר
על שם בצלאל הנז' בכתוב אלא על השי"ת שהזכיר שמו הגדול לתת קיום והעמדה
ושלמות נפלא אל בצלאל כדי שיוכל לעשות המשכן ושיבין סודותיו וכמ"ש ז"ל יודע
היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ואמנם הזכרת שם זה הוא
להמשיך עשר ספירות מעשר אותיות שבשם על נשמת בצלאל באופן שתהיה נשמתו
כלולה מעשר בלי התלבשות ושיהיה לו קיום והעמדה לקבל האור הרב ההוא וכמ"ש
ואמלא אותו רוח אלהים כו':
מרוב אונים מאי מרוב אונים דא ריש דרגין דסליקו ביה כל רעותין
ואסתלקו ביה בארח סתים. ריש דרגין היא חכמה ראש המדרגות כי כתר נעלם מאד
ואף חכמה קדומה נעלמה מעיני כל חי כי אף יסוד שהוא כל חי המושך הטיפה
זרעית מן המוח שנקרא חכמה אינו מושך מחכמה זו הקדומ' כי נעלמ' ממנו אלא
חכמה זו היא הנקראת שירותא ראש המדרגות והיא הנקראת אבא ונקראת חכמה זו
רוב אונים כי כל הרצונו' שהם הנקראי' רעותין כולם עולי' עד שם בין דז"א
בין דנוקביה בין דאימא עלאה כי מצח דז"א ומצח דנוקביה ומצח דאימא עלא'
כולם בהתגלות המצח העליון הנקרא רצון עולות עד חכמה זו לקבל משם האור
העליון על ידה ועולים עמה בארח סתים על ידי התעלמם בתוכה כי לא יוכלו
(ע"ב) לקבל אור הרצון העליון אלא באמצעותא ובה עולי' ומתעלי' להרבות אורם
ומתלבשים בה ומתעלמים בתוכה כדי שיוכלו לקב' אור מצח' דעתיק' הנק' רצון
כנודע וזהו פי' ואסתלקו ביה בארח סתים ולפי שרצון העליון אתגלי ביה
חסד עלאה ואתפשט בדיקנא עד מזלא ואתגלי בפומא דאמה כדאית' באדרא. והנה
הטיפ' הזרעי' הוא החסד דאתגלי בפומא דאמ' ומבסם לנוקבא ונקראת טיפה זו
און כמש"ה וראשית אוני והיא הטיפה זרעית ראשונה כנודע ובנימן הוא המושך
הטיפה זרעית בנוקבא ממטה למעלה ולפיכך נקר' בן אוני וכל הטיפות הזרעיו'
המושכו' מן הרצונו' ונקראי' אוני' כוצם באים עד חכמ' זו כדפרשית ולפיכך
נקרא רב אוני' דסליק ביה רעותין עלאין ותתאין שהם האוני' כדפרשית. ואמיץ כח
דא רזא דעלמ' עלאה דאסתלק בשם אלהים כדאמרן:
הנה זו היא בינה בשש קצוותיה דאסתלק בשם אלהים כדפרישי' (ד"ש ע"ב)
ובינ' היא כח מחכמ' כח מ"ה וכח זה הוא חסד כד"א ימינך ה' נאדרי בכח כי בינה
נתלבשה בחסד שבחכמה והיא יו"ד ממי כדפ' ועל ידו נתלבשה בשש קצוות
ואסתלק בשם אלהים כדפרישי' והכונה היא כי להוליד ס' ריבוא דעלמא עלאה
ולאפקא טמירין לזניהו הוצרכו כל הרצונות לעלות עד שם בחכמה שהוא או"א עלאה
קבלה כל הטיפין ונתעבר' בהם והוציאתם לחוץ בשלמו' וזהו פי' מרוב אונים
ואמיץ כח כי מחמת רוב אוני' שהוא אבא ואמיץ כח שהיא אימא הוציא במספר
צבאם ולא נעדר מהם איש מהס' ריבוא עליוני' כי אין שם מגיע פגם ולא חטא ולא
הסתלקות אור כלל ולפיכך אעפ"י שחטאו ישראל במדבר לא חסר מנין זה דוגמת
עלמא עלאה שאין שם הסתלקות אור וידוע הוא כי דור המדבר מעלמא דיובלא הוה
וס' ריבוא דישר' כנגד ס' רבוון דילי' ולפי' איש לא נעדר מהם דוגמ' העו'
העליו' וזה ברור. וצריך אני עתה לבא' מ"ש למע' כגונא דא המוצי' לחם מן
הארץ המוציא ההוא דאשתמודעא דא דרג' תתאה וכול' חד כי דברים אלו נראין
כסותרין מ"ש בפ' תרומה דקס"ח ע"א מ"ט המוצי' ולא מוצי' דהכתי' בורא
ולא הבורא עושה ארץ ולא כתיב העושה ארץ מ"ט הכא המוציא אלא כל מילין
דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירה אסתתרא ה' מתמן להתחזאה דהא מעלמא גניז'
וסתימ' וכל מילין דאינון מעלמא דאתגליי' יתיר כתי' בהא דכתי' המוציא
במספר צבאם הקור' למי הים כולהו מרז' דעל' תתאה איהו כו' ע"כ הנה נראה
בהדיא שגם המוצי' במספר צבאם מרז' דעלמ' תתא' הוא ונמצא דבר זה סותר
דברי רשב"י שא' שהמוצי' במספ' הוא דרג' עלאה וצריכין אנו לבא' מא' זה
בהתכ' לשונ' ומתוכו יתבא' תי' לקו' זו הנה הוקש' לי שינוי הל' כי בכל
מקו' או' בורא עושה והיה ראוי שיאמר ג"כ פה מוצי' לחם וכו' מ"ט דא' הכא
המוצי' ותי' כי כל הדברים שהם נעלמו' מן עולם הבינ' עצמ' בסוד היותה מ"י
קודם שנק' אלהי' וזהו מרזא עלמא עלא' סתירה ולא אמר מרזא דעלמא עלאה
לבד וכן למטה אמר לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו בסוד מי שהוא מורה
על העלם קודם שנקראת אלהים ולפיכך נסתרה ה' משם כי ה' מורה עליה שעשתה
איזו פעולה חוצה לה. (ע"ג) אבל כשהוא מדבר בעצמות ההיא ובחלק מן חלקיה
אי אפשר להזכירה כי עדין אינה ה' עד שתגמר. ולפיכך נסתרה ה' משם
ולכן כשאמר בורא השמים לא אמר הבורא כי הכונה על ת"ת שבבינה עצמה וכן עושה
ארץ על המלכות שבבינה עצמה ואינה נקראת ה' אלא בהיות בה שתי מדות אלו
ת"ת ומלכות בסוד ה' ד"ו והמאציל בה שני מדות אלו הוא חכמה. ולפיכך נסתרה
ה' משם כי מורה על גבוה מעל גבוה המאציל בבינה עצמה מדות אלה וזהו דהא
מעלמא גניזא וסתירא איהו האמנם הדברים הנגלים יותר בסוד בינה הנקרא' אלהים
כתיב בה"א כי כבר נגמר אצילותה ונקראת אלהים להוליד ולאפקא טמירין לתתא
ורוצה לגלות הדברים הנעלמים בה ולהוציאם לחוץ כגון המוציא במספר צבאם
המורה על דאפיק טמירין וכן הקורא למי הים הוא סוד התפשטות מ"י החכמה
העליונה הנקראת י"ם על פני ארץ היא מלכות כל אלו הכונ' בהם גילוי יותר
ממה שהיו והתפשטות למטה ולפיכך הוא בה"א וזמ"ש וכל מילין דאינון מעלמא
דאתגליא יתיר כתיב בה"א כו' כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו לומר שכולם
הכונה גילוי והתפשטות למטה ולא מרזא דעלמא תתאה ולא אמר דרגא תתאה כמ"ש
כאן נמצא שמ"ש כאן ומ"ש בפ' תרומה הכל הולך אל מקום אחד ואינם סותרין זה את
זה שכולם מתאימות כי כאן אמר המוציא דלית דכוותא הכונה על בינה
שנקראת בשם אלהים לאולדא ולאפקא טמירין לגלות ולהתפשט. וזהו עצמו שאמר
בפ' תרומה כל מילין דאינין מעלמא דאתגליא יתיר וכדפרישית ואמנם מ"ש
בפ' תרומה ואי אכתיב בשמא איהו בה"א הכונה לומר שכאשר נכתבה הה' בשם
כגון האל הגדול אין הכונה בה"א הפועלת בשם כמו המוציא הקורא שהה' היא
המציא' והקוראה למי הים אלא השם פועל בה"א כי האל הגדול הכונה בחסד הפועל
במלכות וכן הגבור בגבור' הפועלת במלכות וזה איהו בה' והכא דאיהו בארח סתים
שכתב המוציא ולא הזכיר על ידי שם מי הוציא הכונה היא ע"י מלכות עצמה
וזהו מרזא דעלמא תתאה איהו כיון שלא נזכר שום שם לא גדול ולא גבור. עוד
אפשר לפרש ואי אכתיב בשמא איהו בה' לומר שאם נכתבה בשם ה' כמו האל הגדול
אין הכונ' במילין דאינון מעלמ' (ד"ש ע"ג) דאתגליא יתיר אלא איהו בה'
כלומר עלמא סתירא נרמז בה' ולא מעלמא דאתגליא והכונה כי הה"א שהיא בינה
עצמה בסוד מ"י פועל בחסד שבה וחסד שבה גובר על שאר ספירו' שבה וכן הגבור
על זה הדרך ודי בזה ומכל מקום עיקר הפירוש המוציא במספר ביאר על ידי מה
מוציא ואמר במספר שהוא סוד קול דנפיק משופר כמו שביאר ריש פ' פקודי וכן
הקורא למי הים פירש ואמר ה' צבאות שמו אבל כאן אמר המוציא ולא פירש על ידי
מי וז"ש שאורח סתים הוא ממלכות עצמה בסוד מלכות שבה:
(כך מצאתי בס' אשמורת הבוקר ד"ח ע"ב קודם זה המאמר מהזוה"ק ד' ב'
ע"ב וז"ל דע לך אחי כי האותיות הם אורות מבהיקים ומזהירי' וכונת כל אות
ואות שהיה רצונו לשיברא העולם הוא (ע"ד) התפשטות אורה והתגלותה בעולם
ולכן כל אות ואות היה רצונה לשיברא בה העולם כנז' לקמן בפ"י אות נו"ן ודע
כי האותיות בהיותן בבטן מ"י אימא עלאה כיון שיצאו יצאה האלף תחי' ואח"כ
ב' ואח"ך ג' עד תי"ו וכיון שיצאה התי"ו באחרונה היא היתה ראשונה שהיא
היתה אצל הבינה והיו האותיות אצל הבינה עד תשר"ק וזה סדרן כי אצל הבינה
היתה תי"ו ע"ז הדרך תשר"ק צפע"ס נמלכ"י טחז"ו הד"ג ב"א ולפי"ז שהיוצא
ראשון הוא אחרון והיוצא אחרון הוא ראשון ולפי שהתי"ו יצא באחרונה היא
היתה ראשונה לפי שהיתה קרובה לבינה ולזה היא שאלה בראשונה ואחריה ש' ואחריה
ר' ואחריה ק' וכן כולם עד ב' וכנז"ל לקמן):
שם בדף ב' ע"ב וז"ל והועתק גם מכ"י הרב הגדול זלה"ה:
בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהפוכא בית בקדמיתא ולבתר ב'
בקדמייתא היינו בראשית ברא לבתר אלף בקדמיתא ולבתר אלף בקדמית' היינו
אלהים את לבתר. אלא כד בעא קב"ה למברא עלמא כל אתוון סתימין ותרין
אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו כד בעא למברי עלמא
אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישיהו כו':
הנה הרגיש שתי קושיות אחת היפוך האותיו' ב' קודם א' ועוד כפל
האותיות שני פעמים א' ושני פעמים ב' ולז"א שכשרצה הקב"ה שהוא הבינה
להוציא שש קצוות הנקראת עלמ' כנודע ומשם נשתלשלו המדרגות עד עולם הזה
השפל היו כל האותיות סתומות בבינה כי שם נצטיירו ונרשמו האותיות ולא יצאו
לחוץ עדין ותרין אלפין שנין עד לא ברא עלמא הם חכמה ובינה שבז"א מוחין
דיליה והוה מסתכל קב"ה שהוא בינה ואשתעשע בהו שהן מיין נוקבין שבה כמו
שהמלכות נשמות הצדיקי' שמשתעשעת בהם הם המיין נוקבין שבה כן האותיות
לבינה ונמצא כי כל האותיות היו בבינה עליונ' הנקרא אימא עלאה ונמשכו עד
בינה תחתונה שבז"א והיתה אימא עלאה משתעשעת בהם בסוד מיין נוקבין וכאשר עלה
ברצון בינה להאציל שש קצוות שבז"א הנקרא עלמא וכן משם ולמטה עד סוף
המדרגות. אתו כל אתוון קמיה מסיפא ארישיהו כי כאשר נחקקו האותיות קודם
יצתה א' ואח"ך ב' וכן כולם ויצתה ת' באחרונה והיא סמוכה אל הבינה כי
היוצא ראשון הוא אחרון לבינה ולפיכך עאלת את ת' בראשונה בבינה עצמה ועוד
כי מתחילה נבראת א' על יד בינה ואח"ך נבראה ב' על ידי בינ' בהתלבשות
א' וכן הג' בהתלבשות א"ב וכן ד' בהתלבשות אב"ג וכן כולם עד ת' וזה טעם
המספר ונמצאת אות ת' נבראת על ידי מסכים הרבה וקרובה אל הקליפות ולפיכך
תי"ו חיים תי"ו מות. ולזה עאלת ת' כי ההעלם הוא הגילוי ועל ידי רוב
מסכיה יושג אור המאציל העציון בעולם השפל הלזה ולכן היותר נגלה עאלת
בקדמיתא שיברא בה העולם כדי שיוכלו להשיג אור העליון ובג"ד תי"ו היא
חותמא דגושפנקא סוף אותיות אמ"ת כדאמרינן בתר הכי והחותם כשחותמין בו
הראשון הוא אחרון כן הוא (דף י"ב ע"א) אות ת' אחרונה לחותם וראשונה
לנחתם והאותיו' היו בבינה כסדר ונתרמז אחרי אלפין שנין בהפך ולפיכך עאלת
תי"ו תחילה קמי בינה עלאה וכן כולם ומהו ענין חותם זה ולמה נבחרו ג'
אותיות אלו לחותם. כי כמו שת"ת בעשר ספירות מכריע למעלה בסוד הדעת ובאמצע
בסוד ת"ת ולמטה על ידי היסוד ולפיכך נקרא ת"ת אמת ראש הספירות ואמצען
וסופן כי הוא מכריע בראש הספירות ובאמצען ובסופן כן בכל ספירה וספירה אחר
שהיא כלולה מעשר. ת"ת שבה מכריע בה למעלה בסוד הדעת שבה ולמט' בה בסוד
יסוד ומלכו' ובאמצע' (ד"ש ע"ד) בסוד ת"ת וזהו חותם שבו נחתמו כל הספי'
בכלל וכל ספירה בפרט בעצמות' להיו' לה מכריע למעלה בראשה ובסופה
ובאמצעית' וכן בבינה עצמה כאשר נחקקו בה האותיות בסוד עשר שבה בחכמה שבה
שבעה ובבינה שבה שבעה ובדעת שבה שמנה וכן בחסד שבה שבעה ובגבורה שבה
שבעה ובת"ת שבה שמנה וכן בנצח שבה שבעה ובהוד שבה שבעה וביסוד שבה שמנה
בסוד נשמה ורוח ונפש. ובמלכות שבה נעשה להם גוף לשיתלבשו בהם נשמה ורוח
ונפש וכל זה בבינה עצמה. הנה אות א' מכרע' לכולם למעלה בסוד הדעת ואות
מ' מכרעת בכולן באמצע בסוד ת"ת ואות ת' מכרעת בכולן למטה בסוד ת"ת על
ידי יסוד במלכות וכיון שאם הבנים היא כך כולם נחתמו בחותמא ע"ד זה
כי ממנה יצאו וזמ"ש דאנא חותמא דגושפנק' דילך אמת ואת אתקריאת אמת שהוא
ת"ת שבבינה המכריע בכל חלקיה ואמרה ת' שראוי שיברא העולם שהם ו' קצוות
דז"א בסוד ת"ת על ידי היסוד שהוא המכריע האחרון שבבינה ומשם ימשך להם האור
להחיותם. ואמר לה קב"ה שהיא בינה שעם היותה קדוש' ממקו' הקדש הנה מצד
היותה הכרעה אחרונה הרחמים מועטין והדינים גוברים וימשך ממנה מיתה לאנשים
צדיקים שקיימו התורה מאלף ועד תי"ו על ידה מפני שלא מיחו ברשעי' כנודע
ולפי שהכרעה אחרונה שם הדינין גוברים ביותר ושמה הרשע וצריך הכרע' לצד
הטוב ולמחות ברשעים והם לא עשו כן נענשו בה וזמ"ש וברשימו דילך ימותון
ועוד שגם הכרעה זו אחרונה תהיה לצד דינא תקיפא כי שם מקומה ותהיה חותמא
דמות ולפיכך אין ראוי לברא העולם בהארה זאת המועטת כי יגברו הדינין
ויתקלקל העולם:
עאלת את ש' קמיה אמרה קמיה ריבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא כו'
(ע"ח של"ה פ"ג) הנה צורת ש' מורה על שלשה אבות המתיחדין במלכות על ידי
יסוד כד"א כרוה נדיבי העם במחוקק דא יסוד והיא סוד נקודת ציון שבה
הנעשית על ידי האבות הנכנסין בה ביסוד ועושין לה נקודה זו כנגד היסוד
כדי שיכנס בה היסוד הקדוש בסוד בתולה שפתחה סתום ובעלה עושה אותה כלי
וזהו באר חפרוה שרים חפרוה ממש כרוה נדיבי העם כרוה ממש ולפי' נקראת
שדי המורה על היסוד כנז' והנה למעלה בנקבה נקרא שדי בין שדי ילין ברפה
רחמים ולמטה שדי בדגש דין כי שמה חמשה גבורות ולמעלה הוא מקום היסוד
האמיתי ולמטה מקום היסוד שנשתלשל והגדיל וזה רחמים וזה דין ועלתה (ע"ב)
ש' לעולם הבינה שיברא העולם בבחינה זו שהיא בחי' התפשטות אור עליון לתקן
נקודת ציון שבה לאסוף ה' גבורות אל מקום אחד והיתה התשובה יאות אנת כנגד
חסד וטב אנת כנגד גבורה וקשוט אנת כנגד ת"ת אבל הואיל ואתוון דזיופא שהם
ק"ר כי ק' דוגמ' ה' מזויפת כקו"ף בפני אדם ור' דוגמת ד' מזויפת וכמו שיש
למלכות שתי בחינות אם בחינת ה' ואם בחינת ד' בסוד ה' ד' הוות וכן ש'
בבחינת נקודת ציון שבה ומאותיות אלו נעשות שדה. שדה תפוחים כן סטרא אחרא
יש לה בחינת ק'. ובחי' ר' ובחינת ש' נקודא אמצעית דסטרא אחרא ונעשי' שקר
והנה בעולם הנגלה יש שתי נקודות נקודת ציון אמצעית הישוב כנגד מלכו'
ונקודת גן עדן אמצעית כל העולם כנגד בינה. וכנגדם שתי שינין בתפילין ש'
דתלת ראשין כנגד נקודת ציון שבמלכות וש' דארבע ראשין כנגד נקודה אמצעית
שבבינה וזו נעלמה מאד ולפיכך היא של ד' ראשין כי ע"י אבו' שבאבא עלא'
עם סוד הדעת נעשה לה נקודה זו והם הם שחפרוה וכרוה והיא היא מ' פתוחה
שיש לה ד' ראשין שהם ד' כותלין ויש לה פתח פתוח למטה והה' תתאה יש לה ג'
כותלים דוגמת ש' של ג' ראשין ופתחה בצדה למעלה וזהו ופתח התבה בצדה
תשים ולסטרא אחרא וש לה נקודה אמצעיתא נקודת המדבר ונעשית לה נקודה זו
על ידי ש' דוגמת הטהורה נקודת מלכות ולפיכך אמר הואיל ואתוון דזיופא
נטלין לך למהוו עמהון לחפור בור שאין בורות נשברים דסטרא אחרא ואם היה
העולם נברא בשי"ן היו גוברין הקליפות וסטרא אחרא כי ממנה קיומם והעמדתם
דלית סטרא אחרא דלית ביה נהירו דקיק מסטרא דקדושה ומה גם בחפירת הבאר כי אי
אפשר בלא טיפי דמים והם טהורים ויורדים למטה לסטרא אחרא ומהם יש קיום להם:
ודע כי בזווג עליון כשנתקנה כלה העליונה יצאו טיפי דמים תחילה ואז
נאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום אדום ממש דינין וכן כשנתקנה כלה
התחתו' נאמר בה ואלה (ד"ש ד"ט ע"א) המלכי' אשר מלכו בארץ אדום ותי' הכלה
העליונה נעלם בעיני שלמה וכמ"ש דרך גבר בעלמה כי קרא' עלמה להיותה נעלמת
וגבר דא משה בסוד ולא ידע גבר ית קבורתיה ומשה סוד הדעת הנכנס בעלמה
הנעלמת ודי בזה. והנה אין לסטרא אחרא כי אם נקודה אחת כנגד נקודת המלכות
ואין להם נקודת הבינה כי אין להם אחיזה בה רק יש להם אחיזה בנקודת המלכות
ונטלי לה אתוון דזיופא ולפיכך לא נברא העולם בשין:
מכאן מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא כו' הכונה היא
דלית סטרא דמסאבא שאין בו נהירו דקיק מסטרא דקדושה ונמשך להם מיסודא דקשיט
סוד ש' שהוא קיבוץ ה' גבורות בנקודתה ומגבורות אלו נמשך למקום השקר
כי מעיין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו כנודע והנה השין היא אות דקשוט
את דאבהתן דאתייחדו בה כי אבות העליונים נתייחדו ביסוד וחפרו הבאר
ועשו לה נקודה זו בסוד בעל העושה (ע"ג) כלי לכלה ומכלה נעשית כלי בסוד
יסוד הנכנס בה צורת י' זעיר' ודע עו' כי האבות בזכר הם חג"ת כנפיהם
פרודות למעלה ובנקבה נעשין חב"ד חשובות כאחת ומתייחדות בה ביסוד ג' מוחין.
וזהו דאתייחדו בה וק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון כו':
הנה ק' דוגמת ה' ור' דוגמת ד' והכונה היא כי ה' עלאה הו' שבה
היא סוד ת"ת דאתעברא בברא בוכרא וה' תתאה הוא סוד בנימין הצדיק ו' סוד
מטטרון ונמשך כנגד הה' לבד ואינו יוצא לחוץ לקליפות וסוד ק' סוד
סנדלפו"ן מלאך אש ראשו למעלה ונמשך למטה בקליפות סוד אופן אחד בארץ עולם
העשיה ולפיכך ו' שבתוך הק' ארוכה ויוצאה לחוץ לקליפות בסוד סנדלפו"ן
הנמשך ויורד למטה בעולם העשיה כדפרישית וכן ד' במלכות סוד יסוד המתחבר
עמה ונעשית ד' על ידי נקודת י' זעירא היושבת בגג הריש ונעשית ד' בסוד
אחד ובבינה סוד הדעת והר' היא סוד הסתלקות היסוד ונעשית אחר סטרא אחרא
אלהים אחרים ולפיכך הם אתוון דאתחזיאו על סטרא אחרא ובגין לאתקיימא נטלין
את ש' בגוויהו דלית סטרא דמסאבא דלית בה נהירו דקיק מסטרא דקדושה ואין
להם קיום זולתו וזהו מ"ש ובגין לאתקיימא נטלי את ש' בגוייהו והוי
קשר:
הנה יש הפרש בין קשר לשקר כי שקר הוא סוד הפיתוי דמפתי לה
לנוקבא על ידי קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה כמבואר בזוהר ויקהל והוא שקר
ופיתוי ואח"ך נטלי לה בגווייהו ממש לקבל ממנה ונקשרים עמה ונכנסת בעמקי
הקליפות ואז היא קשר עאלת את צ' אמרה קמיה ריבון עלמא ניחא קמך למברי
בי עלמא דאנא בי חתימין צדיקים כו'. הכונה היא כי הצדיקים חתומים באות
ברית קודש הרומז לצדיק יסוד עולם כי אם אינם שלמים בו אפילו יקיימו את כל
התורה אינן נקראים צדיקים וגם בינה שהוא רבון עלמא ביסוד רשים. שהרי
עלמא דאתי אסתיים בדכורא שהוא יסוד צדיק יסוד וזמ"ש ואנא דאתקריאת צדיק בי
רשים דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב שהיא הבינה הנרשמת בצדיק וזהו כי צדיק ה'
צדקות אהב שהם נצח והוד הנקראים צדקות ה' ובינה נתפשטה עד הוד וזהו
צדקות אהב כי אעפ"י שבינה נרשמת בצדיק מכל מקום התפשטותה לא היתה רק עד
הוד וזהו צדקות אהב וראוי שיברא העולם במדת היסוד. אמר לה צד"י צד"י אנת
וצדיק אנת אבל אנת צריך למהוי טמירא כו':
דע כי יש אל הצד"י שתי בחינות אם בחינת זווג העליון חכמה ובינה על
ידי הדעת ואם בחינת זווג תחתון ת"ת ומלכות על ידי יסוד כי כמו שזווג
התחתון לא הוו אנפין באנפין עד דאתתקן לתתא כן הזווג העליון לא אהדרת אפין
באפין עד דאתתקן עתיקא. ועוד נבאר זה באדרא בע"ה וכנגד שנים אלו אמר
צד"י אנת וצדיק אנת ולפיכך נכפלה הצד"י כנגד שני זווגים אלו וצריכה למהוי
טמירא מפני זווג העליון הסתום לית אנת צריכא לאתגלייא כל כך מפני זווג
התחתון הנגלה ומכל מקום אין לגלותו כל כך כדי שלא יהיה פתחון פה לעולם
לומר (ע"ד) כי אעפ"י שיחטאו אינם ראוים ליענש מפני שנשמתם נעשית בסוד אחור
באחור דלא הוו אפין באפין עד דאתתקן לתתא וזהו סוד אמרתי עולם חסד יבנה
נבנה לא כתיב אלא יבנה בתר הכי בחסד דהא בחסד תלי זווגא דלהון למהוי
אפין באפין וכיון שנעשו כל הנשמות בסוד אחור באחור בלתי מתוקנין (ד"ש
ע"ב) יש להם פתחון פה לומר שאינן ראויין ליענש אם יחטאו. וזמ"ש בגין דלא
למיהב פתחון פה לעלמא. ואמר מ"ט נ' איהי אתייא י' דשמא דברית קדישא ורכיב
עלה ואתאחד בהדא כו':
והענין הוא כי הצד"י היא יו"ד ונו"ן והנון היא בינה בסוד ן' שעריה
ויו"ד דשמא קדישא הוא חכמה בסוד הדעת המתאחד עמה והם אחור באחור כי היו"ד
שבה מחזרת פניה לאחור מן הנון ואינה מסתכלת בה וכן הנו"ן עצמה אינה
מסתכלת ביו"ד אלא הופכת פניה למטה וזהו אסתכל לעילא כגונא דא י' אסתכלת
לתתא כגונא דא נ' ואפשר עוד לפרש אסתכלת לתתא כנגד קוצא התחתון שלה שהוא
מסתכל למטה מלבד קצה העליון שלה שאינו מסתכל ביו"ד והופכת פניה מכנגדו
וזה יורה על תחילת האצילות בין תחתון בין עליון דלא הוו אפין באפין:
ולפיכך היו בצד"י שני היפוכים מלמטה ולמעלה להורות על היפוך שני
הזווגים דלא הוו אפין באפין וכדי שלא יתגלה זה בעולם אין ראוי לבראת בו
העולם ועוד שאין ראוי לברא העולם בדבר שאינו עומד כי אח"כ אנא זמין לנסרא
לך ולמעבד לך אפין באפין אבל לא יהיה זה בעולם העליון כי שם סתום מאד
ואין מי שישיג אפין באפין לעליונים כי אף משה שזכה לבינה לא זכה לה אלא
בסוד אחור ולא בסוד פנים וזהו וראית את אחורי ופני לא יראו אבל באתר
אחרא תסתלק למטה בזווג התחתון תתגלה אפין באפין על ידי יסוד במלכות. ואפשר
לפרש בהפך כי אנא זמין לנסרא לך בזווג התחתון אבל בזווג העליון תסתלק
כמות שאת עומדת ולא בנסירה כי אלו היית אפין באפין בעולם העליון לא היה
אפשר להשיג אורה. והענין הוא כי עם היות חכמה בבינה מזדווגים אפין
באפין ברעותא באחדותא בחדותא דלא מתפרשין מכל מקום אין אורם מתפשט למטה
בבנין אלא בסוד אחור באחור ואינו מתגלה לשום בריה בעולם אלא בסוד אחור
באחור כי אף משה לא זכה אלא בסוד האחוריים כדפרשית מה שאין כן בזווג
התחתון שיכולין להשיג אורו פנים בפנים וכד"א פנים בפנים דבר ה' עמכם:
אמר שמואל עוד מצאתי בנ"א השמטה אחת וז"ל ובג"כ אנפוהי דיו"ד מהדר לאחורא כו':
כבר הודעתיך כי טרם שנתקן עולם האצילות שאז היה ענין מיתת
המלכים היו גם אבא ואימא אחור באחור ע"ד שאף גם עתה אחר התקון יש פעמים
שז"א ונוקביה עומדים אחור באחור אבל אחר התיקון או"א הם לעולם פנים
בפנים והנה אות צ' רומזת אל זמן שהיו או"א אחור באחור ולכן צורתה היא שתי
יודי"ן ונו"ן פשוטה תחת היו"ד השנית ולא כמו שכותבין קצת סופרים צורת י'
אחת ונו"ן אחת גם לא כמו שכותבין צורת זיי"ן ונו"ן כזה זן אלא כזה זג (דף
י"ג ע"א) ונמצא כי השתי היודי"ן יהיו הופכות פניהן זו מזו צ' ויובן
עם מה שהודעתיך כי בתחילה נאצל אבא שהיא היו"ד הראשונה ואז היתה אימא
כלולה בקוץ תחתון של היו"ד ובהיותם שם היו בבחינת שתי יודין הנז' הפוכות
זו מזו ואז היתה היא בחינת נון (נ"א נוק') שהיא דלת (נ"א יו"ד) הפוכה:
עאלת את פ' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא דהא
פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמח בי רשים ודא הוא פדות ובי יאות למברי עלמא
אמר לה יאות אנת כו' הכונה היא כי יש הפרש בין גאולה לפדיון כי גאולה
בעלמא דדכורא אם יגאלך טוב יגאל שהוא יסוד הנק' טוב ופדיון בעלמא דנוקבא
ונתן פדיון נפשו נפש דדוד ונמשך פדיון זה מפה שבמלכות וזהו סוד פ' פ"ה ופ'
זו יש בה מסטרא אחרא כי אין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו לפייס
סט"א כד"א פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר ואינו מתפייס סט"א אא"כ יהיה דומ' לו
ושמו כשמו וזהו מ'רדת ש'חת מ'צאתי כ'ופר ר"ת משמך וזהו כעין שעיר עזאזל
שמתפייס בו סטרא אחרא ולפיכך אתרשים בה פשע בטמירו כגונא דחויא דמחי ואעיל
רישיה בין ברכוי כן הפדות אינו לגמרי אלא שמתבטל רוב הגזרה. ועכ"פ
מושל סטרא אחרא בקצת מה אלא שמושל בהעל' ובטמירו כעבד שהוא נכנע ומושפל
ואינו עושה רע כי אם בהעלם ובהסתר גדול ליראתו מאדונו כן הוא ענין הפדות
התגברות סטרא דקדושה והכנעת סטרא אחרא לבד ולפיכך רוב הפדות הנעשה
בעולם הוא ע"ד זה כי אין זכות כל כך לשלא יעשה סטרא אחרא שום פעולה לז"א
דהא פורקנא דאת זמין למעבד בי רשים ומ"מ יש קצת נסים שנושעו (ד"ש ד"ג)
ישראל ולא עשתה ס"א בהם שום רושם ואילו היה העולם נברא במדה זו מוכרח לתת
תמיד חלק לסטרא אחרא בכל הישועות ועוד שהיה גורם הכנה לפושעים בפשוע
במטמוניות וזהו הכי מאן דחב כפיף רישיה ואפיק ידוי וזהו צורת הפ' בעצמה.
ועל דרך זה באות ע' עם היותה גורמת ענוה יש בה עון כי עיני הכלה בהתגברות
הדינין מוקדא עלמא בשלהובאה ונמשכין ממנה הדינין והגורמין לחטא בני אדם.
ולפיכך לא נברא העולם בשתי אותיות אלו. והנה ענוה נמשכת מאימא עלאה
ולפיכך האיש משה עניו מאד כי זכה לבינה ומינה דינין מתערין כנודע:
עאלת את ס' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברא בי עלמא דאית
בי סמיכ' לנפלין דכתיב סומך ה' לכל הנופלים כו'. הנה בינה יש לה שתי
בחינות אם בחי' ם' סתומה והיא כד יתבא רביעה על בנין ואז מתפשט עד הוד
ואם בחינת ס' בהעלותה בחכמה ונגנזת החכמה בתוכה ואז לא יתבא על בנין
ובזמן הגלות מסתלקת האם מעל הבנים בעו"ה והבנים נופלים ובעלותה למעלה
בחכמה בסוד ס' משם משפעת אור לבנים וסומכת אותם בגלות ואלו לא היה לבינה
בחינה זו להתעלות להיות היכל לחכמה לא היה תקומה ח"ו לבני' העליו' בנופלם
בגלות ולא היה להם סמך והכונה היא כי אילו הי' אור ס' מתפשט בעולם שהם
ששה קצוות העליונים הנקראים עולם כאשר יחטאו התחתונים (ע"ב) יגיע הפגם
עד אותו אור ח"ו ויפלו הבנים ולא יהיה להם עוד על מה לסמוך ח"ו לכן גזרה
חכמתו יתב' שלא יתגלה אור ס' בבנים כ"א אור ם' סתומה שאף אם יחטאו התחתונים
ויעשו פגם ח"ו באור ההוא ח"ו ויפלו הבנים עוד ישאר להם סמך באור ס'
בעלותה למעלה בחכמה אשר אין מגיע שם פגם וממקומו יפן ברחמיו לסמוך הבנים
הנופלים בזמן הגלות ולסעדם וזהו אי את נפיק מאתרך מה תהא עלייהו דאינון
דנפלין הואיל ואינון סמיכין עלך. עאלת את נ' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך
למברא בי עלמא דבי כתיב נורא תהלות ותהלה דצדיקים נאוה תהלה כו' הכונה
היא כי נון כפופה היא נוקבא והיא סוכת דוד הנופלת ונורא הוא ת"ת המחבר
שתי תהלו' יחד תהלה עליונה בינה ותהלה תתאה מלכות ולפיכך נקרא נורא תהלות
כי כאשר יעלה למעלה בסו' הדע' בתהלה עליונה יקרא נורא ותהיה בינה ארון לו
לקבל ממנו כי נורא בהפוך אתוון ארון וכן למטה בסוד ת"ת במלכות יקרא נורא
ומלכות ארון לו כנודע ולא יקרא נורא אלא בהיות אחת משתי תהלות אלו ארון
לו והוא בתוכם אם בתהלה עליונה בסוד הדעת ואם בתהלה תחתונה בסוד ת"ת
ושניהם נקראים נו"ן והם סוד שני נו"נים בינה ומלכות ועוד יש בנון קשוטי
הצדיקים המקשטים ומיפים את הכלה התחתונה במעשיהם הנאים וזהו מ"ש ותהלה
דצדיקים לישרים נאוה תהלה וזהו סוד נו"ן המחזרת פניה להביט בתחתונים
להתקשט על ידיהם. אמר לה נון תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה והוי
סמיך עלה כו'. אין ספק כי האותיות אורות מבהיקין מאירים ומזהירים
וכונת כל אחת באומרה שיברא בה העולם הוא התפשטות אורה והתגלותה
בתחתונים. ואלו היה אור נו"ן מתפשט ויורד למטה בתחתונים היתה מתרחקת מאד
מאור סמ"ך ולהיות כי היא לית לה מגרמה כלום אלא מאי דנקטא מלעילא ברדתה
למטה לא תוכל לעמוד מפני ריחוקה מאור סמך הסומכת אותה ולכן אמר לה
שתשוב למקומה ויהיה לה מאור סמך סמך ועזר בימי נפלה בגלות וזמ"ש דהא
בגינך תבת סמך לאתרה. עאלת את מ' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי
עלמ' דבי אתקריאת מלך כו':
(המשך במסמך הבא):
אין תגובות »
Leave a Reply