חיי רבי שמעון בר יוחאי

ראשית ימיו

רבי שמעון בר יוחאי, הנודע בראשי התיבות רשב"י, היה מגדולי התנאים בדור השלישי, ופעל בארץ ישראל בתקופת שלטון רומא — סמוך לאמצע המאה השנייה לספירה. מקום מגוריו העיקרי היה בטכנין שבגליל, אם כי פעל ולמד בתחומי מישורי הצפון ועמקיו. אביו, יוחאי, לא זכה לאותה פרסומת תורנית שזכה לה בנו, ואנו יודעים עליו רק ממה שנמסר בשם הבן.

רשב"י ישב בבית מדרשו של רבי עקיבא בבני ברק ובכן נמנה עם תלמידיו הגדולים (בבלי, ברכות יח ע"ב; סנהדרין יד ע"א). מסורת מקבלת כי קיבל סמיכה מפי רבי יהודה בן בבא, בתקופה שהרומים גזרו גזרות שמד על לימוד התורה ועל סמיכת חכמים. כך הפך אחד מן הסמוכים הבודדים שהעבירו את שרשרת ההסמכה לדורות הבאים (סנהדרין יג ע"ב–יד ע"א).

דרשותיו ומעמדו ההלכתי

בתלמוד הבבלי ובירושלמי מפוזרים מאות מאמרים הלכתיים ואגדיים בשמו. רשב"י הצטיין בחריפות מחשבתית ובנחישות בדעותיו — הלכה פסוקה רבה נקבעה על פיו. דבריו מלאים בעומק דיוק לשוני: "בא הכתוב ללמדך" הוא ביטוי אופייני לדרשותיו, שבאות לשחרר את הטקסט ממשמעות שטחית אל תוך רובד פנימי. חז"ל העידו עליו כי "תורתו אומנותו" — לא זכה לבטל אפילו שעה אחת מלימוד התורה (שבת יא ע"א).

ניגוד עם רומא והסתתרות במערה

הסיפור הידוע ביותר על רשב"י הוא ביריבותו עם שלטון רומא. בתלמוד (שבת לג ע"ב–לד ע"א) מסופר כי בשיחה בין תנאים, אמר אחד מהם — ויש מסורת כי אלו היו יהודה בר אלעאי, יוסי בן חלפתא ורשב"י — דברים שנוגעים לשלטון. בעוד שרבי יהודה שיבח את מפעלי הרומאים, ורבי יוסי שתק, יצא רשב"י כנגד: "כל מה שעשו — לא עשו אלא לצורך עצמן". דברים אלו הגיעו לאוזניהם, וגזרו עליו מיתה.

נמלט רשב"י עם בנו רבי אלעזר ונחבאו במערה — מזוהה בדרך כלל עם מערה בפקיעין שבגליל העליון — שם שהו שתים עשרה שנה. מסופר כי ניזונו מחרובים ומשמן שגידלו בנס, ובלו ימיהם בתפילה ובלימוד. בתום שתים עשרה שנה יצאו, אך ראו אנשים חורשים וזורעים ולא הצליחו להשלים עם עיסוק בענייני עולם הזה — כל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. חזרו למערה עוד שנה נוספת, ובסופה יצאו שוב, הפעם ברוח שלמה יותר.

חבריא קדישא — חבורת הזוהר

לפי המסורת הקבלית, רשב"י הוא שכינס סביבו את ה"חבריא קדישא" — חבורת תלמידים קדושה — והוריד עמהם תורה עמוקה שנעלמה מן העין הגלויה. בין חברי החבורה נמנים: רבי אלעזר בנו, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יצחק, רבי חייא, רבי יוסי בר יעקב, רבי חזקיה ורבי יסא. שמות אלו חוזרים שוב ושוב בדפי הזוהר, ודיוניהם מהווים את רוב החומר הנגלה של הספר.

ספר הזוהר, שהפך ליצירת הקבלה המרכזית ביהדות, נכתב על פי המסורת בידי רשב"י ותלמידיו. על פי הקבלה המסורתית, חלקים מהזוהר הועלו על הכתב בידי רבי אבא תוך כדי שרשב"י מורה בעל פה, ושאר תלמידיו רשמו חלקים נוספים. ההיסטוריוגרפיה המודרנית רואה בספר פרי של כתיבה מאוחרת יותר — אך כל הזרמים בקבלה מקבלים את הסמכות הרוחנית של רשב"י כמקורה ומקדמה.

ל"ג בעומר ומירון

יום הסתלקותו של רשב"י, לפי המסורת, הוא יום ל"ג בעומר (ל"ג = 33 בספירת העומר) — נהוג לחגוג אותו כ"הילולא דרשב"י" ולא כיום אבל. הטעם הוא שרשב"י עצמו ביקש מתלמידיו לשמוח ביום פטירתו, שכן הוא יום של גילוי אור — "יומא דהילולא" (יום חתונה בלשון הזוהר, זוהר ג רצ"א ע"ב – אידרא זוטא).

ציון קברו בכפר מירון שבגליל העליון, הפך למקום עלייה לרגל בל"ג בעומר. מדי שנה מתאספים שם מאות אלפי עולי רגל — בעיקר מהמסורת הספרדית והמזרחית, אך גם מקהילות אשכנזיות ומכל קצוות עם ישראל. מדליקים מדורות, שרים, מתפללים ומגיעים עם תינוקות לחלוקת שיערות ("חלאקה" בערבית, "עפרה" ביידיש). המסורת רואה בזה קיום דברי רשב"י שביקש שיחגגו בשמחה.

מורשת ספר הזוהר

ספר הזוהר, המכונה "ספר הזוהר" (ספר הבהק), הוא יצירת הקבלה היהודית המרכזית ביותר. הוא כתוב בארמית ספרותית מיוחדת ומכיל פירוש קבלי על התורה, מגילות וכתבים נוספים. הספר עסוק ברעיונות כגון ספירות עשר (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), עין סוף, שמות קדושים, גלגול נשמות וסודות הבריאה.

מסורת קבלת רשב"י עברה ממנו לתלמידיו, ומשם לדורות הבאים — הגיעה לספרד, לאיטליה, ומשם עם גירוש ספרד (1492) לצפת. בצפת פרחה הקבלה בידי רמ"ק (רבי משה קורדוברו) ואחריו האר"י (רבי יצחק לוריא). ישיבת האר"י בצפת ייחדה מקום מרכזי לדיון בזוהר ופירש את מנהגי הסתלקות על פי עקרונות הזוהר.

"כד הוינא בעלמא, הוינא מחבר קב"ה בשכינתיה"
— רשב"י, זוהר אידרא זוטא

מסר לדורות

מעל לכל המחקרים ההיסטוריים ולכל הפרשנויות — רשב"י נשאר דמות חיה בעולם היהודי. שמו חרות על לבבות המתפללים בל"ג בעומר, דבריו נלמדים בישיבות ובבתי מדרשות, ואור הזוהר שהוריד על פי המסורת ממשיך להאיר לאלו המבקשים לגלות את פנימיות התורה. בסיום הזוהר (אידרא זוטא) מסופר כי כאשר נסתלק רשב"י, אמר "חי אני לעולמי עולמים" — ומסורת הקבלה מאמינה כי נשמתו אכן חיה וממשיכה להשפיע.